הקשר בין סטרס כרוני לסרטן

סרטן היא המחלה שהורגת הכי הרבה ברמה העולמית. על פי הסטטיסטיקות 1 מכל 5 אנשים חולה בסרטן ו-1 מכל 8 מת ממנה (כ-10 מיליון בשנה בעולם).
בישראל נפטרים מדי שנה כ-12 אלף בני אדם ובארצות הברית נפטרו 609,000 בשנת 2021.

סטרס הוא מנגנון טבעי השרדותי למצבי סיכון חיים. כלומר מנגנון שאמור לאפשר לאדם לברוח מסכנה מוחשית או להלחם, בלי למות מהתקף לב.
בתגובה לגורמי הלחץ החיצוניים הללו, הגוף משחרר הורמון סטרס (קורטיזול), ובאופן טבעי ברגע שהלחץ נגמר, הרמות הללו אמורות לרדת בחזרה ולהחזיר את הגוף לרוגע שהיה לפני. אבל בעידן המודרני רמות הסטרס הכרוניות נמצאות בעליה עקב המרדף אחר הכסף בתוספת הפחדות ברמה יומיומית של בעיות קיומיות (מלחמות, מגפות, שינויי אקלים וכדומה), וכל אלה לא מאפשרים להורמונים 'לרדת'. מצב זה גורם לבלאי שמכונה 'עומס אלוסטטי'.
חוקרים מהקולג' הרפואי והמכון לסרטן בג'ורג'יה מצאו שעומס אלוסטטי עלול להוביל לסיכון גבוה יותר למות מסרטן. את הממצאים פרסמו בספטמבר 22 בכתב העת SSM – Population Health.
החוקרים ביצעו ניתוח רטרוספקטיבי של יותר מ-41,000 אנשים מסקר בדיקות הבריאות והתזונה הלאומי (NHANES), שנאסף בין השנים 1988-2019. מסד נתונים זה כולל מדדים ביולוגיים בסיסיים של המשתתפים – אינדקס מסת גוף, לחץ דם דיאסטולי וסיסטולי, כולסטרול כולל, המוגלובין A1C (רמות גבוהות מצביעות על סיכון לסוכרת), אלבומין וקריאטינין (תפקודי הכליות) וחלבון C-reactive ( מדד של דלקת) – שהחוקרים השתמשו בו כדי לקבוע עומס אלוסטטי. אלו עם ציון של יותר מ-3 סווגו כבעלי עומס אלוסטטי גבוה.
לאחר מכן הם הצליבו את נתוני המשתתפים עם מדד המוות הלאומי, שמתוחזק על ידי המרכז הלאומי לסטטיסטיקת בריאות וה-CDC, כדי לקבוע אילו אנשים מתו מסרטן ומתי.

החוקרים מציינים שעד היום, היה מחקר מוגבל על הקשר בין עומס אלוסטטי ושבחינת הקשר של עומס אלוסטטי על תוצאות סרטן בין קבוצות אתניות עשויה לתת תובנות לגבי גישות חדשניות להפחתת פערי סרטן.
החוקרים מצאו שללא התאמה לכל המבלבלים הפוטנציאליים כמו גיל, דמוגרפיה, גזע ומין, רמת הכנסה והשכלה, אלו עם עומס אלוסטטי גבוה היו בסיכון גבוה פי 2.4 למות מסרטן מאשר אלו עם עומסים אלוסטטיים נמוכים.
החוקרים מסבירים שבמחקרים קודמים שהם בחנו מגמות בעומס אלוסטטי מעל 30 שנה בקרב 50,671 אנשים, למבוגרים בני 40 ומעלה היה סיכון מוגבר ביותר מ-100% לעומס אלוסטטי גבוה בהשוואה למבוגרים מתחת לגיל 30. יתרה מכך, ללא קשר לתקופת הזמן, למבוגרים שחורים ולטיניים היה סיכון מוגבר לעומס אלוסטטי גבוה בהשוואה לעמיתיהם הלבנים. כלומר לגיל יש השפעה על העומס האלוסטטי וגם לאתניות.

ועדיין גם כאשר התאימו החוקרים את הגורמים המבלבלים החוקרים מצאו שלאנשים עם עומס אלוסטטי גבוה יותר למוות מסרטן.
בהתאמה לגיל – עליה של 28% בסיכון; בהתאמה לגורמים סוציו-דמוגרפיים כולל מין וגזע ורמת השכלה – עלייה של 21%.

*** זה ברור שלמי שנולד למשפחה עם מצוקה, נקודת הפתיחה שונה. זה עדין לא הופך את המצב לבלתי ניתן לשינוי.
זה גם מובן שכשאתה בן 40 פלוס רוב הסיכוי שתהיה נשוי + ילדים עם מחויבות נוספת לחיים ויחד איתה עוד עומס.
אז אולי אלה נתונים מבלבלים אבל זה לא באמת משנה את העובדה שמדובר בסטרס כרוני ושהבחירות שלנו תמיד יהיו הבחירות שלנו ושינויים תמיד ניתן ליצור הן ברמת המודעות למצב ומציאת פתרונות חלופיים והן בניהול המתחים.

*** תוספת ספטמבר 23
מחקר שפורסם בספטמבר 23 בכתב העת Nature מבסס קשר חדש בין תגובת הדחק הסימפתטית ("הילחם או ברח") לבין האופן שבו המערכת החיסונית מגיבה לסרטן.
חשוב לי להתחיל בכך שתכלית המחקר הזה הוא למצוא תרופה לביטול המנגנון, שזה תמיד עושה רע במקום אחר, אבל ההבנה של המנגנון היא חשובה.
המחקר בוצע על ידי מדענים ממכון Salk שבחנו את הקשר בין הומוני סטרס לפעילות של תאי הרג טבעי (killer T cells). הם גילו קשר בין תשישות תאים אלה לבין תגובת הלחץ הסימפתטית בסוגי סרטן שונים בדגימות רקמה של עכברים ובני אדם. יתרה מכך, הם מצאו שניתן לעכב את האינטראקציה בין תאי T הרג להורמוני תגובה סימפתטית ללחץ באמצעות חוסמי בטא – תרופות הניתנות במצבים של לחץ דם גבוה וקצב לב.
במחקר עצמו החוקרים התמקדו בעצבים סימפתטיים המייצרים את הורמון השליח נוראדרנלין. המדענים השתמשו במגוון מודלים של סרטן ומחלות כרוניות בעכברים ובדגימות רקמות אנושיות כדי לחקור מתי וכיצד תאי T הורגים מושפעים מהעצבים הסימפתטיים.
הם גילו שהעצבים הסימפתטיים מייצרים נוראדרנלין, שנקשר לתאי T הרג באמצעות קולטן בשם ADRB1. תאים מותשים ביטאו יותר קולטני ADRB1 מאצל עמיתיהם הפונקציונליים, ככל הנראה כדי לשמר מידה מסוימת של תגובתיות להורמוני הסטרס.
כדי לבדוק אם ניתן למנוע תשישות של תאי T רוצחים, החוקרים בדקו שתי גישות ליירוט אינטראקציה של נוראדרנלין ו-ADRB1: הסרת ADRB1 לחלוטין או פגיעה בתפקוד ADRB1 באמצעות חוסמי בטא, מה שהביא לתאים להיות יותר פונקציונליים בהשמדת תאים סרטניים.
החוקרים מצאו גם שתאי ה-T המותשים לא רק מקשיבים לעצבים מרחוק, אלא מתקבצים ממש סביבם ברקמות. באופן מפתיע, הקולטן ADRB1 סיפק לתאי ה-T הוראות קריטיות לנדוד ליד העצבים, מה שבתורו דיכא את תפקודם – והחליש אותם במלחמה בסרטן.
החוקרים מסכמים שעצבים תורמים לתהליך של תשישות תאי T במאבקם בגידול לאורך זמן" והם מעוניינים להמשיך לחשוף את הפרטים על האופן שבו עצבים מדכאים את התגובה החיסונית של הגוף לסרטן ומדוע תאי ה-T המותשים נעים לעבר העצבים, כדי שניתן יהיה בעתיד למקד את התהליך הזה באופן טיפולי. אולי באמצעות חוסמי בטא.
https://www.salk.edu/news-release/reducing-stress-on-t-cells-makes-them-better-cancer-fighters/

*** תוספת פברואר 24 – סטרס כרוני עשוי לתרום להתפשטות הסרטן
סטרס הוא משהו שקשה להמנע ממנו בטח כשאדם מאובחן עם סרטן. כלומר עצם האבחנה מחדירה עוד סטרס לאדם וקשה להפסיק לחשוב על ההשלכות של המחלה והטיפול בה. יחד עם זאת כאשר מבינים איך הסטרס משפיע עלינו יש לנו את הצורך וגם הרצון לנהל אותו ולתמוך בתהליך בכל דרך אפשרית.

חוקרים מהמעבדה ב-Cold Spring Harbor אולי הגיעו לפריצת דרך בהבנה כיצד דברים קורים. הם גילו שסטרס גורם לתאי דם לבנים הנקראים נויטרופילים ליצור מבנים דמויי רשת דביקים שהופכים את רקמות הגוף לרגישות יותר לגרורות.
ממצאי המחקר פורסמו בפברואר 24 בכתב העת Cancer Cell.

הצוות הגיע לגילוי שלהם על ידי חיקוי סטרס כרוני בעכברים עם סרטן. הם הסירו תחילה גידולים שצמחו בשדיים של עכברים והפיצו תאים סרטניים לריאותיהם. לאחר מכן, הם חשפו את העכברים ללחץ. הם ראו את העלייה המפחידה הזו בנגעים גרורתיים עלייה שהגיעה גם עד פי 4 בגרורות.
הצוות מצא שהורמוני סטרס הנקראים גלוקוקורטיקואידים פעלו על הנויטרופילים. נויטרופילים "לחוצים" אלה יצרו מבנים דמויי קורי עכביש הנקראים NET (מלכודות חוץ-תאיות נויטרופיליות). NET, מסבירים החוקרים, נוצרים כאשר נויטרופילים פולטים DNA. בדרך כלל, הם מגנים עלינו מפני מיקרואורגניזמים פולשים. עם זאת, בסרטן, הם יוצרים סביבה ידידותית לגרורות. כלומר תפקודם נפגע כשמערכת החיסון מאותגרת זמן רב.
כדי לאשר שמתח גורם להיווצרות NET, מה שמוביל לגרורות מוגברות, החוקרים ביצעו שלוש בדיקות. ראשית, הם הסירו נויטרופילים מהעכברים באמצעות נוגדנים. לאחר מכן, הפ הזריקו להם תרופה שמשמידה את ה-NET. לבסוף, הם השתמש בעכברים שהנויטרופילים שלהם לא יכלו להגיב לגלוקוקורטיקואידים. כל מבחן השיג תוצאות דומות. "העכברים הלחוצים כבר לא פיתחו יותר גרורות".

החוקרים מציינים כי מצאו שסטרס כרוני גרם להיווצרות NET לשנות את רקמת הריאה אפילו בעכברים ללא סרטן.
לכן עבור החוקרים ההשלכה, על אף שהיא מבהילה, היא מאוד ברורה. "הפחתת מתח צריכה להיות מרכיב בטיפול ומניעה בסרטן".
החוקרים גם משערים שתרופות עתידיות המונעות היווצרות NET יכולות להועיל לחולים שסרטן עדיין לא שלח גרורות. טיפולים חדשים כאלה יכולים להאט או לעצור את התפשטות הסרטן, ולהציע הקלה נחוצה.
החוקרים מציינים כי מצאו שסטרס כרוני גרם להיווצרות NET לשנות את רקמת הריאה אפילו בעכברים ללא סרטן.
לכן עבור החוקרים ההשלכה, על אף שהיא מבהילה, היא מאוד ברורה. "הפחתת מתח צריכה להיות מרכיב בטיפול ומניעה בסרטן".
החוקרים גם משערים שתרופות עתידיות המונעות היווצרות NET יכולות להועיל לחולים שסרטן עדיין לא שלח גרורות. טיפולים חדשים כאלה יכולים להאט או לעצור את התפשטות הסרטן, ולהציע הקלה נחוצה.
https://www.cshl.edu/chronic-stress-spreads-cancer-heres-how/

מאמרים קשורים נוספים:
מתח/סטרס מאיץ את ההזדקנות של מערכת החיסון.
הורמוני סטרס מאטים את התגובה החיסונית בזמן מחלה.
תיסוף ויטמין D מפחית את השכיחות של סרטן גרורתי ואת התמותה.

אני חוזר לפתיח. זה מדע מעוות פארמה. זה מדע של דיכוי פעילות. גם אם המטרה טובה – ריפוי סרטן. זו לא יכולה להיות הדרך.
הדבר היחיד שאני לוקח מהמחקרים הללו הוא הצורך בניהול סטרס, שמחליש את מערכת החיסון והיכולת הטבעית לחסל תאים סרטניים.

למידע על סטרס ופתרונות אפשריים רבים היכנסו.

כדי להתעדכן ראשונים מוזמנים להזין דוא"ל למטה