על פי מחקר שנעשה על ידי צוות חוקרים מהמכון הטכנולוגי במסצ'וסטס שפורסם בנובמבר 20 בג'ורנל Nature Neuroscience הם בחנו 40 סטודנטים במכונות MRI ב-2 מצבים ובזמנים שונים:
- הראשון הוא בדידות מוחלטת למשך 10 שעות, כאשר הסטודנט לבדו בחדר ללא נייד וללא שום קשר לחיצון מלבד היכולת לתקשר עם החוקרים המנחים.
החוקרים ווידאו שזה באמת ירגיש להם מוזר ושונה ומבודד, הם היו צריכים למשל להודיע מתי הם הולכים לשירותים כדי לוודא שהוא ריק. הם הביאו את הארוחה עד הדלת ואז שלחו הודעה כשהיא שם כדי שהם יוכלו ללכת להביא אותו. - המצב השני הוא צום. בסוף כל תהליך הציגו החוקרים למשתתפים, תמונות של סיטואציות הפוכות לסוג הניסוי לדוגמה סיטואציות של פעילות חברתית לאחר הבידוד ואוכל לאחר הצום כדי לראות אילו הם האזורים במוח שפועלים באותו מצב.
הם נבדקו ב-MRI לפני התהליך באמצע ובסופו וחשוב להבהיר שגם בשלב בדיקה זו שמבוצעת על ידי אנשי מקצוע בלבד, לא היה קשר בינם לסטודנטים. הסטודנטים קיבלו הנחיות מראש איך לעבור את הבדיקה והמפעיל היה כולו מכוסה ללא אפשרות לראות עיניים והבעות פנים או לשוחח ("רוח רפאים")
החוקרים בדקו במיוחד אזור במוח שנקרא החומר השחור substantia nigra שקשור להתמכרות לתרופות ולרעב. הוא גם אחד האזורים המייצרים דופמין וחומצות אמינו GABA במוח שאחראים (כל אחד מהם במכניזם אחר) על מצב הרוח שלנו (דכאונות/חרדות), ועל היכולות הקוגנטיביות (קשב/ ריכוז/ זיכרון).
החוקרים גילו כי לאחר יום אחד של בידוד מוחלט, מראה האנשים המבלים יחד מפעיל את אותו אזור במוח שמופעל אצל מי שלא אכל כל היום וראה תמונה של צלחת פסטה גבינה. הם מסבירים שהממצא שלהם מתאים לרעיון האינטואיטיבי שאינטראקציות חברתיות חיוביות הן צורך אנושי בסיסי, ובדידות חריפה היא מצב סוחף שמניע אנשים לתקן את מה שחסר, בדיוק כמו במצב של רעב.
החוקרים עוד ציינו שאצל משתתפים שבחייהם הנורמטיביים ישנה אינטראקציה גדולה יותר עם אנשים, אותו אזור הופעל עוד יותר.
https://news.mit.edu/2020/hunger-social-cravings-neuroscience-1123
המסקנה שלי מהמחקר הזה היא שכמו שמזון הוא צורך קיומי פיזי, מפגשים חברתיים הם צורך קיומי רגשי. ואני מניח שזה משפיע במיוחד על ילדים וקשישים.
*** תוספת דצמבר 20
במחקר שפורסם בדצמבר 20 בג'ורנל nature communications בחנו חוקרים את השפעת הבדידות על המוח סיקרו את השלכותיה על הבריאות. החוקרים יודעים שבני האדם הם יצורים חברותיים ושהבריאות והרווחה שלהם תלויה גם בקשרים חברתיים. לפי הערכה הבדידות משפיעה על 10-20% מהמבוגרים[1]. הנטל הבריאותי של הבדידות נרחב. בדידות קשורה קשר הדוק לתחלואה, יתר לחץ דם[2] ותפקוד לקוי של המערכת החיסונית[3] וכן הגדלת הסיכון להתאבדות[4][5].
תחושת בדידות נקשרה גם להשמנת יתר[6] ולעליה בשימוש של חומרים הידועים כמסוכנים לבריאות כמו סיגריות, אלכוהול, סמים ותרופות.
לאנשים בודדים יש בדרך כלל בריאות נפשית ירודה יותר, רגישות גבוהה יותר להפרעות פסיכיאטריות ולירידה קוגניטיבית ודמנציה[7][8][9][10][11]. למעשה מבוגרים בודדים הם בעלי סיכוי גבוה יותר פי 1.64 לפתח דמנציה קלינית מאשר אנשים שאינם מגדירים עצמם בודדים וללא חרדות ודיכאון מסיבות אחרות.
מחקרים בבעלי חיים ובני אדם הדגישו עד כה הבדלים במוח באזורים תת-קורטיקליים (subcortical) ובמערכות מזולימביות, בקליפת המוח הראייתית (visual cortices), כמו גם ברשתות קשב ויזואליות (visual attention networks), במבנים לימביים ובקליפת המוח הקדם מצחית.
קשרים חברתיים בין בני אדם כוללים תהליכים נוירו-קוגניטיביים מתקדמים יותר הנחוצים להרהור/ מחשבות, אמונות, כוונות, השערות ועוד.
צוות חוקרים בדק את נתוני הדמיית MRI, גנטיקה והערכות עצמיות פסיכולוגיות של כ- 40,000 מבוגרים בגיל העמידה ומבוגרים שהתנדבו להכניס את המידע שלהם לביו-בנק בבריטניה והשוו בין משתתפים שדיווחו כי הם מרגישים לעתים קרובות בודדים עם אלו שלא. הם מצאו שבמוחם של אנשים בודדים, הביטויים התרכזו ב"רשת ברירת המחדל" (הבדלים במוחם של אנשים בודדים. ביטויים מוחיים אלה התרכזו ב"רשת ברירת המחדל" (default network), קבוצה של אזורי מוח המעורבים במחשבות פנימיות כגון זיכרונות, תכנון עתידי, דמיון וחשיבה על אחרים, אזורי אסוציאציה גבוהים יותר, שכידוע חופפים ל"מוח החברתי האנושי". שחזור של העבר האישי של האדם, חיפוש ותכנון אודות עתיד צפוי, דמיון ומחשבה יצירתית, כמו גם הדמיית מחשבות, מקומות, ואירועים. רשת ברירת המחדל מוכרת גם בזכות תפקידה בייצוג אנשים אחרים, כולל כוונותיהם, זהותם ושייכות.
כלומר האזור המופעל ביותר במוחם הוא אותו default network שהוא אזור הפונה להשרדות תודעתית, נטייה גדולה יותר להשתמש בדמיון, בזיכרונות העבר או בתקווה לעתיד כדי להתגבר על בידודם החברתי. כדי למלא את החלל החברתי הריק. אנשים בודדים עסוקים בלדמיין מצבים שעשו להם טוב בעבר ובכך למעשה מתנתקים מהמציאות שלהם.
The hidden Covid-19 health crisis: Elderly people are dying from isolation
Is Extended Isolation Killing Older Adults in Long-Term Care
*** תוספת אוקטובר 21
דלקת היא אחד ממנגנוני ההגנה של הגוף. כשמערכת החיסון עובדת טוב, זה עוזר להילחם נגד רעלים, פציעות וזיהומים. למעשה כל דבר שמוגדר על ידי הגוף כזר או מזהם מייצר מצב דלקתי כדי שמערכת החיסון תחסל ותסלק את המזהם האפשרי.
במחקר שפורסם באוקטובר 21 בג'ורנל Journal of the American Geriatrics Society, מצאו שלמבוגרים שחוו בידוד חברתי היו רמות גבוהות יותר בדם של אינטרלוקין-6 וחלבון C-reactive, שני סמנים של דלקת שיכולים להיות השלכות שליליות ארוכות טווח על בריאות אנשים ככל שהם מזדקנים.
המחקר הנוכחי כלל מדגם מייצג ארצי של 4,648 מוטבי Medicare בגילאי 65 ומעלה, שנתנו ראיון בן שעתיים ודגימת דם ב-2017. גיל המשתתפים הממוצע היה 76 שנים, ו-55.4% מהמשתתפים היו נשים. 17% היו מבודדים חברתית וכ-4% היו מבודדים חברתית במצב קשה.
המדענים חישבו את רמת הבידוד החברתי של המשתתפים על ידי הקצאת נקודה אחת לכל אחד מהדברים הבאים:
- לחיות עם לפחות אדם אחד נוסף.
- דיבור עם שני אנשים או יותר על "עניינים חשובים" בשנה האחרונה.
- השתתפות בשירותי דת בחודש האחרון.
- השתתפות בפעילויות חברתיות אחרות בחודש האחרון.
החוקרים סיווגו משתתפים עם ציון כולל של 0 כמבודדים חברתית חמורה, אלו עם ציון כולל של 1 סווגו כמבודדים חברתית, ואלה עם ציון כולל של 2 או יותר כלא מבודדים חברתית.
הניתוח מצא שלאנשים שחוו בידוד חברתי היו רמות גבוהות יותר של CRP בהשוואה לאלו שלא חוו בידוד חברתי. מערכת היחסים הזו נשארה זהה בעת התאמה לגורמים סוציו-דמוגרפיים ובריאותיים.
אותו הדבר היה נכון לגבי רמות IL-6, אלא שכאשר הם התאימו לגורמים סוציו-דמוגרפיים ובריאותיים, מבוגרים יותר שחוו בידוד חברתי חמור לא היו בעלי רמות גבוהות יותר מבחינה סטטיסטית של IL-6. וזה כנראה בגלל הסיבה שהציטוקין הזה הוא גם תלוי גיל ועקב ירידה טבעית של מיגוון המיקרוביום.
אז דלקת זה חשוב, רק לא כשהופכת לכרונית. ומצבים כרוניים מן הסתם מלווים בדלקת כרונית.
ואם זה לא היה ברור קודם. אז מצבים רגשיים א-חומריים מייצרים מצבי דלקת.
החוקרים מציינים שזהו מחקר ממש מעניין ובא בזמן. בידוד חברתי ותחושות בדידות נמצאות זה מכבר בקורלציה עם תוצאות בריאותיות שליליות. תקופת הקורונה החריפה כמובן בעיות של בדידות אצל אנשים מבוגרים, מכיוון שההגבלות והסגרים הגבילו את הרשתות החברתיות שלהם אפילו יותר מאשר בתקופות טרום קורונה.
אי אפשר להתעלם יותר – מדיניות הקורונה (סגרים וריחוק חברתי) מכלה את הנפש, הורגת ותהרוג
*** תוספת יוני 22
מתוך כוונה לחקור כיצד בידוד חברתי ובדידות קשורים לדמנציה מאוחרת יותר, חוקרים מאוניברסיטת Warwick, אוניברסיטת Cambridge ואוניברסיטת Fudan השתמשו בנתוני הדמיה עצבית של יותר מ-30,000 משתתפים במערך הנתונים של Biobank בבריטניה. אצל אנשים מבודדים חברתית נמצאו נפחי חומר אפור נמוכים יותר של אזורי מוח המעורבים בזיכרון ובלמידה.
תוצאות המחקר פורסמו ביוני 22 בג'ורנל Nurology, כתב העת הרפואי של האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה.
החוקרים השתמשו בטכניקות מודלים כדי לחקור את הקשרים היחסיים של בידוד חברתי ובדידות עם דמנציה מכל הסיבות. לאחר התאמה לגורמי סיכון שונים (כולל גורמים סוציו-אקונומיים, מחלות כרוניות, אורח חיים, דיכאון וגנוטיפ APOE), הוכח כי לאנשים מבודדים חברתית יש סבירות מוגברת של 26% לפתח דמנציה.
בדידות נקשרה גם לדמנציה מאוחרת יותר, אך קשר זה לא היה משמעותי לאחר התאמה לדיכאון, מה שהסביר 75% מהקשר בין בדידות לדמנציה. לכן, יחסית לתחושת הבדידות הסובייקטיבית, בידוד חברתי אובייקטיבי הוא גורם סיכון עצמאי לדמנציה מאוחרת יותר. ניתוח תת-קבוצות נוסף הראה כי ההשפעה הייתה בולטת אצל אלו מעל גיל 60.
*** תוספת יולי 23
חוקרים מאוניברסיטת Kyushu ביפן בחנו 8,896 אנשים בגיל ממוצע של 73 שלא סבלו מדמנציה. הם עברו סריקות מוח MRI ובדיקות בריאות. ואת מידת האינטראקציה שלהם עם קרובי משפחה או חברים שאינם גרים איתך. אפשרויות המענה היו: כל יום, מספר פעמים בשבוע, מספר פעמים בחודש ולעתים רחוקות.
את ממצאי המחקר פרסמו ביולי 23 בכתב העת Neurology.
לאנשים עם הכמות הנמוכה ביותר של מגע חברתי היה נפח מוח כללי נמוך משמעותית מאלה עם הכי הרבה מגע חברתי. נפח המוח הכולל, או סכום החומר הלבן והאפור, כאחוז מסך הנפח התוך גולגולתי, או הנפח בתוך הגולגולת, כולל המוח, קרומי המוח ונוזל השדרה, היה 67.3% בקבוצת המגע הנמוכה ביותר בהשוואה ל 67.8% בקבוצת הקשר הגבוהה ביותר. כמו כן, היו להם נפחים נמוכים יותר באזורים במוח כמו ההיפוקמפוס והאמיגדלה הממלאים תפקיד בזיכרון ומושפעים מדמנציה.
החוקרים כמובן לקחו בחשבון גורמים נוספים שיכולים להשפיע על נפח המוח, כמו גיל, סוכרת, עישון ופעילות גופנית.
עוד נמצא שלאנשים המבודדים חברתית היו גם יותר אזורים קטנים עם נזקים הנקראים נגעי חומר לבן, לעומת האנשים עם מגע חברתי תכוף. אחוז הנפח התוך גולגולתי המורכב מנגעי חומר לבן היה 0.30 עבור הקבוצה המבודדת חברתית, בהשוואה ל-0.26 עבור הקבוצה המחוברת ביותר מבחינה חברתית.
החוקרים דיווחו שתסמיני דיכאון הסבירו חלקית (15-29%) את הקשר בין בידוד חברתי ונפחי מוח.
החוקרים מסכמים שלמרות שהמחקר הזה הוא תמונת מצב בזמן ואינו מוכיח שבידוד חברתי גורם לניוון המוח, עם זאת כמה מחקרים הראו שחשיפת אנשים מבוגרים לקבוצות מעוררות חברתית עצרה או אפילו הפכה את הירידה בנפח המוח ושיפור מיומנויות החשיבה והזיכרון, כך שזה מראה שהתערבויות לשיפור הבידוד החברתי של אנשים, יכולות למנוע אובדן נפח מוחי ואת הדמנציה שמגיעה אחרי לעתים קרובות.
עצוב להיות בודד, בטח אם זה לא מבחירה!
אסור להזניח אותם וחשוב לייצר איתם אינטראקציות חברתיות ובמידה ומצבם הנפשי הידרדר מאוד אז ניתן להציע דברים מהפוסט: "סטרס כרוני – שינוי במיקרוביום – הפחתת מטבוליטים אנדוקנבינואידים – דיכאון – הדרכים למניעה ולשיפור המצב" ולצאת לטבע.
למניעה ותמיכה באלצהיימר ודמנציה היכנסו
מוזמנים להזין דוא"ל למטה כדי להתעדכן ראשונים
superfoodvegan.co.il 
כתיבת תגובה