תפקיד האבץ בשמירה על מחסום המעי ובריאותו

מחלות מעי דלקתיות (IBD) מחלות מעי דלקתיות (IBD) כמו קרוהן וקוליטיס כיבית משפיעות על מיליוני אנשים בעולם, עם שכיחות הולכת ועולה גם בישראל. מצבים כרוניים אלו גורמים לא רק לכאבי בטן, שלשולים ותת-תזונה אלא גם לפגיעה משמעותית באיכות החיים ובבריאות הנפשית של המטופלים. אחד הנושאים שהולכים ומתבררים בשנים האחרונות כמרכזיים בפתופיזיולוגיה של המחלות הללו הוא שלמות מחסום המעי, הידוע גם כ–gut barrier, אשר תפקידו למנוע חדירה של אנטיגנים, רעלנים וחיידקים לרקמת המעי. כאשר מחסום זה נפגע, מתרחשת דלקת מתמשכת שמזינה את עצמה ומחמירה את המחלה.

במקביל, מחקרים הצביעו על כך שחסר באבץ נפוץ במיוחד בקרב חולי IBD, במיוחד בחולי קרוהן, ומופיע אצל עד 50% מהמטופלים. הסיבות לכך מגוונות וכוללות גם ספיגה לקויה במעי הפגוע, גם איבוד מוגבר בשלשולים ודלקת פעילה וגם תזונה מוגבלת.
ממצא עקבי נוסף הוא שחסר אבץ קשור יותר להתלקחויות המחלה, לאשפוזים תכופים ולסיכון מוגבר לסיבוכים ואף לתמותה במחלה קשה. עם זאת, נותרה השאלה אם חסר האבץ הוא הגורם שמוביל לפגיעה במחסום ולדלקת, או שהוא בעיקר תוצאה של המחלה עצמה – ייתכן ששני הכיוונים מתקיימים במקביל.

כדי לבחון זאת באופן שיטתי, מחקר חדש שפורסם בספטמבר 25 בכתב העת Frontiers in Nutrition ניתח אוכלוסיות של מטופלים עם IBD. החוקרים שילבו מדידות רמות אבץ בדם עם בדיקות של חדירות המעי, מדדי דלקת סיסטמיים ומעקב קליני אחרי התלקחויות המחלה. מטרת המחקר הייתה להבין אם חסר אבץ מהווה מנגנון מתווך בפגיעה במחסום המעי ובהחמרת הדלקת, או אם מדובר רק בסמן למחלה קיימת.

הממצאים הראו קשר מובהק בין רמות אבץ נמוכות לחדירות מוגברת של המעי ולפגיעה ביכולת התאים האפיתליאליים להתחדש ולשמור על שלמות הרקמה. בנוסף, חסר אבץ נקשר להחמרה במדדי הדלקת בדם ולתסמינים חמורים יותר, כולל התלקחויות תכופות. קשר זה נשמר גם בניתוחי תת-קבוצות לפי סוג המחלה והיקפה.
החוקרים תיארו מנגנונים ביולוגיים שתומכים במעגל ההחמרה הזה: ירידה בביטוי של חלבוני טרנספורטרים של אבץ בתאים (ZIP ו-ZnT) נקשרה לחדירות מוגברת של המעי ולפגיעה בשלמות המחסום. במילים פשוטות, האבץ צריך "דלתות כניסה ויציאה" מיוחדות בתאים. למשל, ZIP4 מכניס אבץ מהמזון, וZnT1 מעביר אותו לדם. אם הדלתות האלה לא עובדות טוב, האבץ לא מגיע למקום הנכון בתוך התא.

החוקרים גילו שפגיעה בטרנספורטרים לא פוגעת רק ב"דלתות הראשיות", אלא גם משבשת את הפעילות בתאים ספציפיים שהם קריטיים להגנת המעי ולתיקונו. למשל

• חוסר בדלתות ספציפיות כמו ZIP7 בתאי הגזע, הפוגע ביכולת המעי לחדש את עצמו אחרי דלקת.
• חוסר בדלתות כמו ZnT2 פוגע בתאי פאנת' – "החיילים" של המעי – ומונע מהם להפריש חומרים קוטלי חיידקים.
• חוסר בדלתות כמו ZIP14 מעלה ישירות את חדירות המעי ומחמיר את הדלקת.

במילים אחרות, חוסר אבץ פוגע במערכת ההגנה והתיקון של המעי בכמה חזיתות במקביל, ומחמיר את מחלת ה-IBD.

במודלים ניסיוניים, תוספת אבץ שיפרה את שלמות הרירית והפחיתה דלקתיות. ממצאים אלו מחזקים את הרעיון שצריך לתסף אבץ, אך המציאות הקלינית מורכבת יותר.

האתגר המרכזי: חוסר מקומי מול חוסר כללי:
הממצאים הללו מסבירים מדוע הטיפול באבץ כה מורכב. נראה שגם אם בדיקות הדם מראות רמת אבץ תקינה, עשויה להיות בעיה של "חסר אבץ מקומי" בתוך תאי המעי עצמם, בגלל הפגיעה ב"דלתות הטרנספורט". לכן, המטרה בטיפול אינה רק להעלות את רמות האבץ הכלליות בגוף, אלא לוודא שהאבץ מצליח להגיע לתאים הפגועים כדי לתמוך בתיקון הרירית ובמערכת ההגנה.

מבחינה קלינית, נמצא שתוספי אבץ מצליחים להעלות את רמות המינרל בדם, אך ההשפעה על תסמיני המחלה אינה אחידה. חלק מהמחקרים הראו ירידה במדדי דלקת ושיפור קליני, בעוד אחרים לא מצאו תועלת ברורה, ככל הנראה בשל הבדלים במינון, בזמן ובצורת המתן, וכן במאפיינים אינדיבידואליים של המטופלים. על בסיס ממצאים אלו, החוקרים מציעים לשקול ניטור שגרתי של רמות אבץ בחולי IBD ולשלב תיסוף מוקדם במטופלים עם חסר, תוך התאמת המינון והאופן שבו ניתנים לפי מאפייני המטופל. הפחתת התלקחויות ובשמירה על רמיסיה לאורך זמן.

התאמה זו כוללת גם בחינת סוג התוסף. כאשר צורות האבץ הנפוצות יכולות לסייע בתיקון חסר כללי, אך במחלת IBD כדאי לבחון אפשרויות ממוקדות יותר, כולל צורות ספציפיות כמו אבץ קרנוזין או מינונים מדויקים של אבץ סולפט/אצטט, בהתייעצות מקצועית (כגון אבץ סולפט או אבץ קרנוזין) ודרכי המתן, במיוחד לאור ממצאים שהראו שיפור משמעותי באמצעות מתן מקומי (חוקן).

כמו כן, חשוב לזכור כי חוסר אבץ מלווה לרוב בחסרים נוספים נפוצים ב-IBD, כמו ברזל וויטמין B12, ולכן הטיפול התזונתי חייב להיות מקיף. על כך ועוד תוכלו לקרוא במאמר המרכז שלי על דלקות מעי.

כדי להתעדכן ראשונים מוזמנים להזין דוא"ל למטה