טלומרים – מה פוגע מה מיטיב והקשר לאלצהיימר ולמערכת החיסון

מהם טלומרים?

טלומר הוא האזור בקצה הכרומוזום שאחראי על ההשתכפלות של ה-DNA בצורה מושלמת לקראת חלוקת התא ל-2. ככל שאורכו רב יותר כך היכולת לחדש תאים נשארת.

רקמות מורכבות מתאים סומטיים המוגבלים במספר החלוקות שהם יכולים לבצע, ונתמכים על ידי מספר קטן של תאי גזע שאינם מוגבלים באופן זה. כל חלוקת תאים מביאה לאובדן אורך הטלומרים, וברגע שהטלומרים קצרים מדי התא מפסיק להשתכפל או מושמד (אפופטוזיס).
תאים חדשים עם טלומרים ארוכים נוצרים על ידי תאי גזע, ותאי גזע אלה שומרים על אורך הטלומרים שלהם באמצעות אנזים שנקרא טלומרז.
ידוע שאוכלוסיות תאי גזע הולכות ופוחתות עם הגיל. ולכן מקשרים את אורך הטלומר לגיל ומחלות הקשורות לזיקנה.

ישנה מחלה שנקראת פרוגריה (Progeria) שהיא מצב שבו ילדים מזדקנים כבר בגיל העשרה ואצלם הטלומרים קצרים במיוחד. ולכן ישנם מדענים שמחפשים דרכים לשמור ולהאריך את הטלומרים (אנטי אייג'ינג). יחד עם זאת וכמו בכל דבר בטבע. גם יותר מדי זה בעייתי. זה הופך את התאים ללא יציבים וזה יכול לגרום גם כן להיווצרות תאים סרטניים.

הקשר למוח ולאלצהיימר

נכון להיום, מעט ידוע על הקשרים בין אורך הטלומרים לשינויים המתרחשים במוחם של אנשים עם מצבים נוירולוגיים. הבנת היחסים הללו יכולה להציע תובנות לגבי המנגנונים הביולוגיים הגורמים להפרעות ניווניות.

מחקר חדש בראשות מדענים מאוקספורד שפורסם במרץ 23 בכתב העת PLOS ONE מצא קשר בין אורך הטלומרים לבין אנדופנוטיפים (התכונות הגנטיות) של ניוון עצבי. כלומר לטלומרים ארוכים יותר תיתכן הגנה מפני דמנציה.

החוקרים מציינים שמחקרים קודמים הראו ששינויים במוחם של אנשים עם מחלות נוירו-דגנרטיביות מתרחשים לעתים קרובות לפני שהם חווים תסמינים. כדי להבין כיצד ניתן לקשר שינויים במוח הקשורים למחלות ניווניות עצביות להזדקנות ביולוגית, החוקרים השוו את אורך הטלומרים בתאי דם לבנים עם תוצאות מסריקות MRI מוח ורשומות בריאות אלקטרוניות של 31,661 משתתפי ביובנק בבריטניה, מסד נתונים ביו-רפואי רחב היקף ומשאב מחקר המכיל מידע גנטי, אורח חיים ובריאות אנונימי של חצי מיליון משתתפים בבריטניה.
הניתוח גילה:

• אנשים עם טלומרים ארוכים יותר נטו להיות בעלי נפחים גדולים יותר של חומר אפור במוחם והיפוקמפוס גדול יותר, החלק במוח שממלא תפקיד חיוני בלמידה ובזיכרון ונעשה קטן יותר בהדרגה אצל אנשים עם דמנציה.
• טלומרים ארוכים יותר היו קשורים לקליפת מוח עבה יותר, שהיא השכבה החיצונית והמקופלת של החומר האפור שמתדלדל עם התקדמות מחלת האלצהיימר..
• החוקרים משערים כי טלומרים ארוכים יותר עשויים לסייע בהגנה על חולים מפני התפתחות דמנציה, אם כי לא נראה קשר לשבץ או למחלת פרקינסון.

החוקרים מסכמים שהאסוציאציות מצביעות על כך שהזדקנות מואצת במוח, כפי שמצוין על ידי אורך הטלומרים, יכולה לייצג מסלול ביולוגי המוביל למחלה ניוונית עצבית ומוסיפים שזה עשוי להסביר מדוע לאנשים עם טלומרים ארוכים יותר יש סיכון נמוך יותר לדמנציה.
https://www.ndph.ox.ac.uk/news/telomere-length-is-associated-with-markers-of-neurodegenerative-disease

*** תוספת ספטמבר 23
מחקר גדול וארוך טווח של חוקרים מאוניברסיטת Hangzhou Normal שבסין ביצע ניתוח של נתוני אורך הטלומרים של לויקוציטים (LTL) ורשומות בריאות אלקטרוניות מ-439,961 משתתפים מהביובנק בבריטניה בגילאי 37-73 (גיל ממוצע 56 שנים). שיעור הנשים עמד על 54.1%.
הביובנק הבריטי הוא מסד נתונים המכיל מידע גנטי ובריאותי מעמיק עבור כחצי מיליון אנשים בבריטניה שנרשמו בין השנים 2006-2010.
ממצאי המחקר פורסמו באוגוסט 23 בכתב העת General Psychiatry.
במהלך תקופת ניטור ממוצעת של כמעט 12 שנים, 1551 (0.4%) משתתפים אובחנו עם מחלת אלצהיימר; 767 (0.2%) עם דמנציה וסקולרית, ו-5820 (1.3%) עם סוג אחר של דמנציה.
ניתוח הנתונים גילה קשר מובהק בין אורך הטלומרים של לויקוציטים לסיכון לדמנציה לאחר מכן.
משתתפים עם הטלומרים הקצרים ביותר של לויקוציטים היו בסיכון גבוה ב-14% להיות מאובחנים עם דמנציה ו-28% יותר בסבירות לאבחון עם מחלת אלצהיימר מאשר אלו עם הטלומרים הארוכים ביותר של לויקוציטים. הסיכון לדמנציה וסקולרית גדל גם הוא (18%), אם כי זה לא היה מובהק סטטיסטית.
מבנה המוח, שהוצג בסריקות MRI, חשף קשר ליניארי בין טלומרים קצרים יותר ונפח מוח קטן יותר, במיוחד בחומר הלבן ובמבני מוח הכוללים את ההיפוקמפוס (המעורב בלמידה ובזיכרון) , התלמוס (מרכז העיבוד החושי), וגרעין האקומבנס (המכונה גם 'מרכז העונג').

"מצאנו שאורך הטלומרים של לויקוציטים פועל כסמן ביולוגי להזדקנות הקשור לסיכון לדמנציה"

כמובן שלא הכל ברור ומובן לגבי המנגנונים במיוחד אותם מסלולים המקצרים טלומרים, שגורמים להזדקנות של תאי T בדם. ועדיין, מציינים החוקרים, שבהשוואה למחקרים קודמים, זהו המחקר הגדול ביותר שבחן אתר יחיד של LTL ושבדק את הקשר שלו עם נפח המוח ודמנציה.
החוקרים מסכמים ש LTL יכול להוות סמן ביולוגי מנבא לדמנציה וגם למצב נוירופסיכולוגי ירוד יותר, לכן מדידה של LTL עשויה להיחשב כאופציה המוצעת לציבור כדי להניע בחירות אורח חיים בריא באוכלוסייה הכללית.
אני לא חושב שיש צורך בבדיקות הללו כי המידע בין אם יהיה חיובי או שלילי לא אמור להכתיב אם לנהל אורח חיים בריא. זו תמיד צריכה להיות הבחירה של אדם.

מחקרים נוספים המראים קשר בין טלומרים לאלצהיימר [1][2][3][4][5][6].

במאמר המרכז על אלצהיימר תוכלו למצוא פירוט רב יותר של מזהמים אפשריים ודרכים טבעיות למניעה ושיפור המצב

הקשר למיקרוביום

מחקרים מתפתחים מדגישים את התפקיד המרכזי של המיקרוביום האנושי בוויסות תהליכים הקשורים להזדקנות – תהליך רב-גוני המונע על ידי מנגנונים ביולוגיים מחוברים, ביניהם חוסר יציבות גנומית ושחיקת טלומרים כמאפיינים עיקריים.

סקירה שפורסמה באפריל 25 בכתב העת Exploratory Research and Hypothesis in Medicine, מסנתזת ראיות עדכניות לגבי האופן שבו דיסביוזה מיקרוביאלית מאיצה את ההזדקנות על ידי שיבוש שלמות גנומית ודינמיקת הטלומרים, תוך בחינת אסטרטגיות טיפוליות לקידום אריכות ימים בריאה.
החוקרים מציינים שהזדקנות מאופיינת בירידה בחוסן הפיזיולוגי, המסומן על ידי מאפיינים הקשורים זה בזה. למשל חוסר יציבות גנומית, הנובעת מנזק מצטבר ל-DNA, שחיקת טלומרים, קיצור מתקדם של כיפות מגן כרומוזומליות, שינויים אפיגנטיים ותפקוד לקוי של המיטוכונדריה.
החוקרים מציינים גם את ההשפעה של המיקרוביום על מנגנוני הזדקנות. הם מסבירים, שהמיקרוביום מתפתח עם הגיל ומשפיע באופן משמעותי על בריאות המארח. כל זמן שהאיזון שלו אינו מופר. וכשזה קורה – תהליך שנקרא דיסביוזה – מתחיל גם תהליך דלקתי, שמייצר עקה חמצונית ותפקוד מטבולי לקוי, מה שמחמיר את הנזק ל-DNA ובכך גם קיצור הטלומרים.
בדיסביוזה, חילוף החומרים של חומצות המרה משתבש ובמקום שייוצרו מטבולטים חיוניים. ההיפך קורה ונוצרים יותר מטבוליטים שיכולים לגרום לשבירת גדילי DNA (למשל, קוליבקטין). במקביל גם מיני חמצן תגובתיים (ROS) עולים, וכשהם בעודף ולאורך זמן, נפגעים מנגנוני תיקון ה-DNA וחוסר היציבות הכרומוזומלית מואץ.

לעומת זאת, כאשר המיקרוביום מאוזן. והחיידקים המייצרים חומצות שומן קצרות שרשרת (SCFAs) משגשגים, העקה החמצונית והדלקת יורדים, ובכך משמרים גם את אורך הטלומרים. כלומר רמות נמוכות של SCFA מפחיתות את פעילות הטלומראז, הקריטי לתחזוקת הטלומרים.
החוקרים מציינים למשל שבני מאה מציגים פרופילים מיקרוביאליים עשירים בחיידקים מסוג Akkermansia ו-Bifidobacterium, הקשורים להשפעות אנטי דלקתיות ולשימור טלומרים. לכן התערבויות כמו דיאטות עשירות בסיבים או פרוביוטיקה יכולות להגביר את ייצור SCFA ולהאט את קיצור הטלומרים במנגנונים שצוינו מעלה.

ולכן…

הקשר לדלקת כרונית

חוקרים מאוניברסיטת Wageningen שבהולנד השתמשו בנתונים מהסקר הלאומי לבריאות ותזונה (NHANES) כדי לחקור כיצד תזונה ואורח חיים משפיעים על אורך הטלומרים, סמן מרכזי להזדקנות תאית.
החוקרים מסבירים שטלומרים הם מכסי הגנה בקצוות הכרומוזומים המתקצרים ככל שאנו מתבגרים. כשהם הופכים קצרים מדי, התאים מאבדים את היכולת להתחלק כראוי, מה שעלול לתרום להזדקנות ולמחלות הקשורות לגיל. מחקרים קודמים הצביעו על כך שהרגלים בריאים עשויים להגן על הטלומרים, אך רבים מהם התמקדו במספר קטן של גורמים ולא הביאו בחשבון אלמנטים חשובים כמו דלקת או הבדלים בהרכב תאי הדם. המחקר שלהם שפורסם בינואר 25 בכתב העת Aging נוקט בגישה רחבה יותר.
צוות המחקר ניתח נתונים בריאותיים של למעלה מ-7,000 מבוגרים בארה"ב שנאספו בין השנים 1999-2002. הם בחנו יותר מ-100 משתנים – כגון תזונה, פעילות גופנית, עישון וסמנים ביולוגיים בדם – על פני שלוש קבוצות גיל: צעירים (20-39 שנים), אמצע (40-59 שנים) ומבוגרים (60-84 שנים). הם מצאו שאורך הטלומרים אכן הי קשור באופן החזק ביותר לגיל, יחד עם רמות גבוהות יחסית של חלבון מגיב סי (CRP) – סמן נפוץ לדלקת ולרמות גמא-טוקופרול, סוג של ויטמין E שנמצא בדם. רמות גבוהות יותר של CRP היו קשורות באופן עקבי לטלומרים קצרים יותר, במיוחד במבוגרים צעירים יותר ובגיל העמידה.
התוצאות מצביעות על כך שבעוד שגורמי אורח חיים כמו תזונה ופעילות גופנית עדיין משחקים תפקיד, השפעתם על ההזדקנות עשויה להיות עקיפה – כלומר בעיקר באמצעות השפעתם על דלקת. ממצא זה מעביר את המיקוד לניהול דלקת כרונית כדרך יעילה יותר בפוטנציה לשמר את אורך הטלומרים ולקדם הזדקנות בריאה.
המחקר מאתגר מחקרים קודמים שבדקו גורמי אורח חיים בודדים בודדים. על ידי שימוש בשיטה מתקדמת ומכילה יותר, ניתוח זה מציע תמונה ברורה יותר של הקשר בין התנהגויות בריאותיות, סמנים ביולוגיים והזדקנות.
המחקר הזה בעצם מראה שתהליך דלקתי כרוני הוא מרכיב דומיננטי. אבל המחקר הזה לא בוחן את הסיבות לדלקת ויש הרבה סיבות. כאשר הדומיננטיות הן מזהמים סביבתיים שמייצרים גם עקה חמצונית, הרכב המיקרוביום שמושפע הן מאופי ומגוון התזונה והן ממצבים רגשיים. בדיוק כמו המוצג במאמרים שכאן:

• תעשית המזון המעובד עליה הרחבתי בפוסט "מזון מעובד – Ultra-processed – מעלה סיכון למחלות רבות מהם מתים בטרם עת" בו גם הוצג בין היתר הקשר לקיצור טלומרים.
• מזון מהחי (במיוחד בשר אדום)^[1][2][3].
• משקאות ממותקים^[1][2].
• סטרס/מתחים, חוסר פעילות גופנית וחשיפה למזהמים סביבתיים (מזהמים אורגניים PCB וחומרים אורגניים נדיפים בנזן וטולואן, תערובות חומרי הדברה נפוצות, מתכות כבדות כגון ארסן, עופרת, כספית ומזהמי אוויר)^[1] דרך אוויר, מים ומזון^{[2][3][4][5][6][7][8][9][10][11]} שיוצרים עקה חמצונית וצורך בתיקון מתמיד בהתחדשות/חלוקת התאים.

הקשר לויטמין די

ויטמין די הוא אולי אחד המטבוליטים החשובים והמשפיעים על הבריאות שלנו. חסר שלו נקשר לאין ספור מחלות הקשורות לדלקת כרונית ולמחלות הקשורות לזיקנה לרבות סרטן, דמנציה, מחלות לב וכלי דם, מחלות אוטואימוניות ועוד. כלומר יש חפיפה בין המחלות שחסר ויטמין די נקשר אליהם למחלות הקשורות להתקצרות הטלומרים.
מחקר שפורסם במאי 25 בכתב העת The American Journal of Clinical Nutrition, בראשות חוקרים מ Mass General Brigham והמכללה הרפואית של ג'ורג'יה, יצא לבחון האם אכן קיים קשר בין השניים.
הם הסתמכו על נתונים מפרויקט VITAL שבו גויסו כמעט 26,000 נשים וגברים בני 50 ומעלה, והם חולקו באופן אקראי לנטילת תוספי ויטמין די (2000 יחב"ל ליום), תוספי שמן דגים (1 גרם ליום), שילוב של שניהם או פלצבו. במחקר הנוכחי הם ניתחו נתונים של 1,054 משתתפים שגרו קרוב מספיק למרכז המדע הקליני של הרווארד בבוסטון כדי שייקחו מהם בדיקות דם שלוש פעמים במשך ארבע שנים כדי שהחוקרים יוכלו למדוד את הטלומרים שלהם.
תוצאות המחקר הראו שבהשוואה לנטילת פלצבו, נטילת תוספי ויטמין D3 הפחיתה משמעותית את קיצור הטלומרים במשך ארבע שנים, ומנעה את המקבילה של כמעט שלוש שנות הזדקנות בהשוואה לפלצבו.
במחקר הזה החלק של אומגה 3 לא השפיע באופן משמעותי על אורך הטלומרים לאורך תקופת המעקב. אצלי יש כמה שהראו שכן.
החוקרים מציגים מחקרים נוספים מהעבר שהציגו קשר זה [1][2][3]. ועוד אחד חדש [4].

ולכן כשמחברים את כל אלה יחד יותר מובן שכדאי:

• להמנע ככל האפשר מאותם מזהמים סביבתיים ומזון מעובד.
• לצרוך תזונה מבוססת צומח (פירות וירקות מכל הצבעים), דגנים מלאים, קטניות, וזרעים (שקדים, אגוזים וגרעינים)^{[1][2][3][4][5][6]}, סיבים תזונתיים^[1].
• להרבות בנוגדי חמצון כמו ויטמין סי, אי, אבץ, סלניום^[1][2] ופוליפנולים^[3], תה ירוק^[1] מורינגה ועוד.
• לצרוך חומצות שומן חיוניות כגון אומגה 3^[1][2][3] שמונעות את הפגיעה בתאים ובטלומרים מאותן תעשיות מזהמות.
• לעסוק בתנועה ולצרוך מזון נקי/ אורגני^[1][2][3].
• להגביל שתיית אלכוהול^[1].
• לנהל מתחים ולחצים.
• לשהות בסביבה ירוקה [1].

כדי להתעדכן ראשונים מוזמנים להזין דוא"ל למטה