גירויים דרך הפה במהלך לעיסת מזון יכולים לעזור להגדיל את הוצאת האנרגיה של הגוף ולמנוע השמנת יתר

אוכלים מהר? לא לועסים היטב את המזון? יש לכך השלכות בריאותיות!
תהליך עיכול המזון מתחיל כבר בשלב הלעיסה. השיניים טוחנות את המזון ויחד עם האנזימים בפה מתחיל תהליך העיכול של אבות המזון. במידה שלא לועסים היטב, גם ביתר איברי העיכול יהיו קשיים בהמשך העיכול. וזה משפיע הן על רמות סוכר והן על פרופיל השומנים בדם.
מחקר שפורסם בדצמבר 21 בג'ורנל Scientific Reports גילה כי גירויים דרך הפה, הקשורים למשך טעימת המזון הנוזלי בפה, ומשך הלעיסה, ממלאים תפקיד חשוב בהגדלת ההוצאה האנרגטית (תרמוגנזיס) לאחר צריכת מזון.

אכילה איטית ולעיסה יסודית מסייעים במניעת השמנה ועלייה במשקל – השקפה שהושגה מאה שנה אחורה ונבדקה לאחר מכן במחקרים מדעיים.
תהליך הלעיסה משפר את ההוצאה האנרגטית הקשורה לחילוף החומרים של המזון ומגביר את תנועתיות המעיים – כל זה מסתכם ביצירת חום מוגבר בגוף לאחר צריכת המזון, תהליך המכונה תרמוגנזה המושרה על ידי דיאטה (DIT). עם זאת, עדיין לא ברור כיצד לעיסה ממושכת גורמת ל-DIT בגוף. המחקר הזה מספק קשר סיבתי בין לעיסה ל-DIT.
DIT, הידוע גם כאפקט התרמי של צריכת מזון, מגביר את הוצאת האנרגיה מעל רמת הצום הבסיסי – גורם הידוע כמונע עלייה במשקל.
בעבודת מחקר קודמת של הצוות נמצא כי אכילה איטית ולעיסה יסודית לא רק הגבירו את ה-DIT אלא גם הגבירו את זרימת הדם בקרביים של הבטן. למרות שמחקרים אלו קשרו בין לעיסה לפעילות מוגברת של עיכול וספיגה בבטן, הם השאירו פערים להמשך חקירה של כמה נקודות חיוניות. החוקרים מציינים שלא היו בטוחים אם גודל ונפח המזון שנכנס למערכת העיכול תרם לעלייה ב-DIT שנצפה לאחר אכילה איטית. כמו כן, האם גירויים אוראליים שנוצרים במהלך לעיסה ממושכת של מזון ממלאים תפקיד כלשהו בהגברת ה-DIT. כדי להגדיר לעיסה איטית כאסטרטגיה יעילה ומדעית לניהול משקל, החוקרים רצו לבחון את ההיבטים הללו לעומק.
וכדי למצוא את התשובות, החוקרים רצו קודם לשלול את השפעת הבולוס של המזון על ידי שילוב מזון נוזלי. המחקר כלל שלושה ניסויים שנערכו בימים שונים. בניסוי הביקורת, הם ביקשו מהמתנדבים לבלוע 20 מ"ל מזון נוזלי בדרך כלל כל 30 שניות. בניסוי השני, המתנדבים שמרו את אותו מזון בפה למשך 30 שניות מבלי ללעוס, ובכך אפשרו טעימה ממושכת לפני הבליעה. ובניסוי השלישי הם חקרו את השפעת הלעיסה והטעימה כאחד; המתנדבים לעסו את המזון הנבדק בנפח 20 מ"ל במשך 30 שניות בתדירות של פעם בשנייה ואז בלעו אותו. המשתנים כגון רעב ושבעות, חילופי גזים, DIT ומחזור הדם נמדדו כראוי לפני ואחרי צריכת המשקה במבחן.
התוצאות של מחקר התבררו כמעוררים למדי. לא היה הבדל בציוני הרעב והשובע בין הניסויים. עם זאת, נמצא שה-DIT (ייצור האנרגיה) גדל לאחר צריכת ארוחה, והוא גדל עם משך כל גירוי הטעם ומשך הלעיסה. משמעות הדבר היא שלא היה קשר להשפעת בולוס המזון, אלא לגירויים שבפה, התואמים את משך טעימת המזון בפה ומשך הלעיסה.
גם חילופי הגזים וחמצון החלבון גדלו עם משך גירוי הטעם והלעיסה, וכך גם זרימת הדם בעורק הצליאק. מכיוון שעורק זה מספק דם לאיברי העיכול, התנועתיות של מערכת העיכול העליונה גדלה גם בתגובה לגירויים דרך הפה במהלך הלעיסה.
https://www.waseda.jp/top/en/news/75184

כלומר המחקר מדגיש כי לעיסה טובה היא לא רק יצירת עיסה שמקלה על העיכול. עצם השהות של המזון בפה לאורך זמן משפר את אותם גורמים שמשפרים את התרמוגנזה שלאחר האכילה ובכך נמנעות בעיות מטבוליות.

*** תוספת מאי 23
במחקר שפורסם באפריל 23 בג'ורנל PLOS ONE החוקר הראשי, פרופ' Eskan מהמחלקה לפריודונטיה ואנדודונטיה בבית הספר לרפואת שיניים באוניברסטית UB, מדגים שלמטופלים עם T2D שיש להם תפקוד לעיסה מלא יש רמת גלוקוז בדם נמוכה משמעותית ממטופלים שהיכולת שלהם ללעוס ביעילות נפגעת.
המחקר הרטרוספקטיבי בחן נתונים שנאספו מ-94 חולים עם T2D שנראו במרפאת חוץ בבית חולים באיסטנבול, טורקיה. החולים חולקו לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה כללה חולים עם "תפקוד סגר" טוב – מספיק שיניים ממוקמות כראוי ויוצרות מגע בצורה כזו שאדם יוכל ללעוס היטב את מזונו. רמת הגלוקוז בדם של אותה קבוצה הייתה 7.48. הקבוצה השנייה לא יכלה ללעוס היטב, אם בכלל, כי היו חסרות להן חלק מהשיניים או את כולן; רמת הגלוקוז בדם שלהם הייתה גבוהה בכמעט 2%, ב-9.42.
Eskan מסביר שכשאדם מתיישב ליד שולחן פיקניק עם בני משפחה וחברים, לעיסה היא הדבר האחרון שחושבים עליו. אבל חשוב להבין שכבר הלעיסה הראשונה מגרה את ייצור הרוק שאחראי בין היתר על פירוק הפחמימות. כמו כן לעיסה מעוררת תגובות במעי שמובילות להפרשת אינסולין מוגברת, ואת ההיפותלמוס המעודדות תחושת שובע, וכתוצאה מכך פחות צריכת מזון וזה כשלעצמו מפחית את הסבירות לעודף משקל, שהוא גורם סיכון מרכזי לפיתוח T2D.
Eskan מסכם שהממצאים מראים שיש קשר חזק בין לעיסה ושליטה ברמות הגלוקוז בדם בקרב חולי T2D ומוסיף שהשיפור הדרמטי במקרה של מטופל אחד שתואר במחקר אחר בהנחייתו משנת 2020 המחיש את היתרון הפוטנציאלי של שיפור תפקוד הסגר באמצעות שתלים דנטליים ושיקום קבוע מתאים. סיפור מקרה של חולה T2D שתפקוד הלעיסה שלו נפגע מאוד עקב שיניים חסרות הציג בתחילה רמת גלוקוז בדם של 9.1. ארבעה חודשים לאחר טיפול עם שיקום קבוע נתמך בשתל מלא, רמת הגלוקוז של המטופל ירדה ל-7.8. לאחר 18 חודשים הוא ירד ל-6.2.
https://www.buffalo.edu/news/releases/2023/05/blood-glucose-Type-2-diabetes.html

נכון שהמחקר הזה מציג את הבעיה אצל אנשים שיש להם מגבלה פיזית של לעיסה, אבל אין זה מוריד מהחשיבות של לעיסה גם כשיש שיניים ותפקוד הסגר תקין.

משני המחקרים הללו יחד אנחנו מבינים שגם הלעיסה חשובה וגם משך הזמן שהעיסה נמצאת בפה.

כדי להתעדכן ראשונים מוזמנים להזין דוא"ל למטה