המפתח לאופן שבו פעילות גופנית מגינה מפני סוכרת ויתר מחלות מטבוליות

מבוא: הזדקנות, חוסר פעילות ועליית הסוכרת

• שיעור האנשים ברחבי העולם מעל גיל 60 יוכפל בשלושת העשורים הבאים ועד 2031. השכיחות של סוכרת מסוג 2 עולה עם הגיל ולכן הזדקנות האוכלוסיה תגרום גם לעלייה בשכיחות המחלה ברחבי העולם.
• אחת הסיבות העיקריות לשכיחות המוגברת של סוכרת מסוג 2 עם הגיל היא התפתחות של תנגודת לאינסולין, או חוסר יכולת של הגוף להגיב לאינסולין, ולעתים קרובות הדבר נגרם מירידה בפעילות הגופנית ככל שאנו מתבגרים.
• במהלך האבולוציה, פעילות גופנית אם בחיפוש אחר מזון, בניית מקלטים או הימנעות מטורפים הייתה חיונית להישרדות האדם, וזה הצריך פיתוח של מנגנונים הסתגלותיים לתמיכה בתפקוד השרירים ובבריאות הכללית. כמו כן בתקופה המודרנית, הטכנולוגיה נתנה לנו פחות צורך בפעילות גופנית על מנת לשרוד. כלומר סביר מאוד לחשוב שחוסר פעילות גופנית עשוי לתרום להתפתחותן של אינספור מחלות, כולל תנגודת לאינסולין וסוכרת מסוג 2, שהגיעו לממדי מגיפה ברחבי העולם.

*** תוספת יולי 25 – פעילות גופנית – הרבה יותר מתרופה: הוכחות קליניות לטווח ארוך
מחקר ה-DPP ארוך הטווח (21 שנה): אורח חיים מנצח תרופות במניעת סוכרת

על רקע העלייה הדרמטית בשכיחות סוכרת סוג 2 והחיפוש אחר פתרונות יעילים ובטוחים, מחקר פורץ דרך שהתפרסם ביוני 25 בכתב העת The Lancet Diabetes & Endocrinology מציג נתונים מובהקים לאורך תקופה חסרת תקדים של 21 שנה. המחקר, שהיה המשך לתכנית מניעת הסוכרת האמריקאית (DPP ו-DPPOS), עקב אחר אלפי משתתפים עם טרום-סוכרת, והשווה את ההשפעות ארוכות הטווח של התערבות אינטנסיבית באורח חיים (ILS) מול טיפול תרופתי במטפורמין.

הנתונים מדברים בעד עצמם: בשלוש השנים הראשונות של המחקר, קבוצת ההתערבות באורח החיים הפחיתה את שכיחות הסוכרת ב-58% בהשוואה לקבוצת הפלצבו, בעוד שטיפול במטפורמין הוביל להפחתה של 31%. היתרון של אורח החיים נשמר לאורך כל תקופת המעקב המדהימה של 21 שנה, כאשר שיעור שכיחות הסוכרת בקבוצת ה-ILS היה נמוך משמעותית (24%-),לעומת בקבוצת המטפורמין נצפתה הפחתה (17%-) בהשוואה לפלצבו. משמעותית מכך, התערבות באורח חיים הוסיפה בממוצע 3.5 שנים של חיים ללא סוכרת, לעומת 2.5 שנים במטפורמין.

חשוב לציין כי המחקר, על אף תוצאותיו הדרמטיות, אינו מפרט באופן מפורש את התוכנית המדויקת של 'ההתערבות האינטנסיבית באורח החיים' שיושמה בפועל לאורך השנים הללו. יחד עם זאת, העובדה שגם בהנחיות כלליות יחסית הושגו תוצאות כה משמעותיות לאורך זמן, רק מדגישה את הכוח העצום של עקביות והתמדה בשינויים יומיומיים, שאינם בהכרח דורשים מאמץ דרמטי חד-פעמי.

ממצאים אלו מחזקים באופן מובהק את מה שרבים – מדענים וחוקרים ברחבי העולם, וגם אני מתוך הניסיון הקליני היום-יומי – טוענים כבר זמן רב: אורח חיים הוא לא רק 'עזרה', אלא הבסיס החזק והיעיל ביותר למניעת סוכרת סוג 2, ובעל יתרון מהותי על פני טיפולים תרופתיים. זאת במיוחד כשמביאים בחשבון את הסיכונים ותופעות הלוואי הפוטנציאליים הקשורים בשימוש ארוך טווח בתרופות כמו מטפורמין (העלאת הומוציסטאין, סיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם, ואף קשר לדמנציה או חסר בוויטמין B12), שהתערבות באורח חיים אינה נושאת. ההתלבטות במה לבחור כגישה ראשונית למניעה הופכת קלה יותר כאשר לוקחים את כל המידע בחשבון.

פעילות גופנית עקבית מפחיתה סיכון גם בגיל מבוגר ועם סיכון גנטי

במחקר אקראי מבוקר רב-מרכזי שפורסם במהדורת דצמבר 21 בג'ורנל Diabetes חוקרים מהמרכז הגרמני לחקר סוכרת (DZD) חקרו האם אנשים עם טרום-סוכרת וסיכון גבוה מרוויחים מהתערבות באורח החיים (LI), פעילות גופנית ותזונה. וכיצד אנשים עם סיכון נמוך מושפעים מאותה התערבות אל מול אנשים ללא אותה התערבות במניעת ההתפתחות של סוכרת.
ה-LI נמשך 12 חודשים ותקופת המעקב הייתה שנתיים נוספות. סך של 1,105 אנשים עם טרום סוכרת נחקרו באתרי מחקר שונים בגרמניה והוקצו לפנוטיפ בסיכון גבוה או בסיכון נמוך המבוסס על הפרשת אינסולין, רגישות לאינסולין ותכולת שומן בכבד. 82% מהמשתתפים סיימו את המחקר.
התוצאות הראו שיותר פעילות גופנית, כלומר LI אינטנסיבי יותר, עוזרת לאנשים בסיכון גבוה (אנשים המייצרים מעט אינסולין או סובלים מכבד שומני עם תנגודת לאינסולין), לשפר את רמות הגלוקוז והקרדיו-מטבוליות בדם ולהפחית את תכולת השומן בכבד לטווח הנורמלי.
אצל המשתתפים בסיכון נמוך שעסקו בפעילות גופני רגילה, לאחר שלוש שנים הסבילות לגלוקוז הייתה בסבירות גבוהה יותר לנורמליזציה.

מחקר אחר שהתפרסם בינואר 22 בג'ורנל Diabetes Care מצא שהליכה סדירה ובעצימות גבוהה עשויה לסייע במניעת סוכרת מסוג 2 בקרב נשים בגילאי 70 ו-80.
צוות המחקר מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ניתח נתונים ממחקר שעסק בבריאות האישה. מטרתו לאפיין פעילות גופנית ובריאות קרדיווסקולרית אצל נשים לאחר גיל המעבר. במחקר השתתפו קבוצה מגוונת של נשים מבחינה אתנית, בנות 65 ומעלה, שלא אובחנו עם סוכרת וחיו באופן עצמאי.הן התבקשו לענוד מד צעדים מעל הירך הימנית 24 שעות ביממה, למשך שבוע. נתוני הבריאות שלהן היו במעקב במשך שבע שנים. ממצאי המחקר הראו כי מתוך 4,838 הנשים שהשתתפו במחקר, 395 פיתחו סוכרת – כלומר כ-8%.מחקר זה מאשש מחקרים קודמים אבל גם מדגיש: ככל שאדם צועד יותר צעדים ביום וככל שההליכה אינטנסיבית יותר, כך הסיכון לפתח סוכרת יורד.
החוקרים הצביעו על ממצא המפתח בעבודתם: על כל 1,000 צעדים ביום, הסיכון לסוכרת באוכלוסיית הגיל הנ"ל נמוך ב-6%. אם מבוגר ממוצע היה עושה 2,000 צעדים נוספים בכל יום, הוא עשוי לצפות להפחתה של 12% בסיכון לסוכרת.
אם לתרגם זאת למספרים. על פי החוקרים אם כולם יצעדו 2,000 צעדי ביום ניתן לצפות ש-60,000 אנשים בכל שנה לא יחלו בסוכרת.

*** תוספת יוני 23
מחקר בהובלת אוניברסיטת סידני מיוני 23 בג'ורנל British Journal of Sports Medicine גילה כי פעילות גופנית עשויה להוריד את הסיכון לסוכרת מסוג 2, אפילו אצל אנשים עם סיכון גנטי גבוה לפתח את המצב הרפואי. כמו כן נמצא קשר חזק במיוחד לפעילות גופנית בעצימות בינונית עד נמרצת.
במחקר השתתפו 59,325 מבוגרים מה-Biobank של בריטניה, שענדו מדי תאוצה בתחילת המחקר ולאחר מכן עקבו אחריהם לתקופה של עד שבע שנים כדי לעקוב אחר תוצאות הבריאות. הביובנק הבריטי הוא מאגר מידע ביו-רפואי רחב היקף ומשאב מחקר המכיל מידע גנטי, אורח חיים ובריאות אנונימי מחצי מיליון משתתפים בבריטניה. זה כולל סמנים גנטיים הקשורים לסיכון גבוה יותר לפתח סוכרת מסוג 2.
אנשים עם ציון סיכון גנטי גבוה היו פי 2.4 מהסיכון לפתח סוכרת מסוג 2 בהשוואה לאלה עם ציון סיכון גנטי נמוך.
המחקר הראה כי יותר משעה של פעילות גופנית בעצימות בינונית עד נמרצת ביום קשורה לסיכון נמוך ב-74% לפתח סוכרת מסוג 2 בהשוואה למשתתפים שעשו פחות מ-5 דקות של פעילות גופנית. זה היה אפילו כאשר גורמים אחרים, כולל סיכון גנטי, הובאו בחשבון.
ממצא משכנע נוסף היה שלמשתתפים עם סיכון גנטי גבוה בקטגוריה של הפעילים ביותר היו למעשה בסיכון נמוך יותר לפתח סוכרת מסוג 2 בהשוואה לאלו עם סיכון גנטי נמוך בקטגוריה הפחות פעילה.
פעילות גופנית בעצימות בינונית היא כל פעילות שמביאה להזעה וקצת קושי נשימתי, כמו הליכה מהירה ועבודות גינון.
פעילות גופנית בעצימות נמרצת כוללות ריצה, ריקוד אירובי, רכיבה על אופניים במעלה הגבעה או בקצב מהיר וגינון מסיבי כמו חפירה – כל הפעילויות שגורמות לך לנשום יותר בכבדות.
https://www.sydney.edu.au/news-opinion/news/2023/06/06/can-exercise-help-counteract-genetic-risk-of-disease.html

עם זאת, המנגנונים המדויקים שבהם חוסר פעילות גופנית מקלה על התפתחות תנגודת לאינסולין נותרו בגדר תעלומה.

מנגנוני פעולה: איך פעילות גופנית פועלת ברמה המולקולרית?

תפקיד האנזים NOX-4 ורדיקלים חופשיים (ROS)
מדענים מאוניברסיטת מונאש באוסטרליה גילו אנזים שהוא המפתח מדוע פעילות גופנית משפרת את בריאותנו.
למדענים חשוב לציין שתגלית זו פתחה את האפשרות של תרופות לקידום פעילות האנזים הזה, תוך הגנה מפני השלכות ההזדקנות על הבריאות המטבולית, כולל סוכרת מסוג 2.
ולי חשוב לציין שאם ישנה פעילות שעושה משהו טוב לא צריך לייצר את המשהו הטוב הזה בצורה סינתטית, אלא לעודד את אותה פעילות שחשובה לדברים בריאותיים אחרים.

למעשה החוקרים גילו כיצד פעילות גופנית משפרת את ההיענות לאינסולין ובתמורה מקדמת את הבריאות המטבולית.
הם גילו כי ירידה ביצירת רדיקלים חופשיים מסוג (ROS) בשרירי השלד במהלך ההזדקנות מסייעת להתפתחות תנגודת לאינסולין. לדברי החוקרים, שרירי השלד מייצרים כל הזמן ROS וזה מוגבר במהלך פעילות גופנית. כלומר על פי רוב בגילאים מאוחרים עוסקים פחות בפעילות גופנית ולכן רמות ה-ROS יורדים.

במאמר אחר שפורסם בדצמבר 21 בכתב העת Science Advances, צוות המחקר הראה כיצד אנזים בשם (NOX-4 (Nicotinamide adenine dinucleotide phosphate oxidase 4, החיוני להשריית ROS בזמן פעילות גופנית ולתגובות הסתגלות המניעות מטבוליזם בריא יותר.
החוקרים מצאו כי NOX4 מוגבר בשרירי השלד לאחר פעילות גופנית, וכי הדבר מוביל ל-ROS מוגבר אשר מעורר תגובות אדפטיביות המגנות מפני התפתחות של תנגודת לאינסולין.
המדענים הראו כי רמות NOX4 בשרירי השלד קשורות ישירות לגיל ולירידה בפעילות הגופנית וכתוצאה מכך לרגישות לאינסולין.
החוקרים גם הראו שמחיקת NOX4 בשריר לא רק החמירה את התפתחות העמידות לאינסולין עם הזדקנות והשמנה, אלא גם הפחיתה את ההשפעות המיטיבות של פעילות גופנית על פעולת האינסולין.
https://www.monash.edu/discovery-institute/news-and-events/news/2021-articles/monash-researchers-uncover-key-to-how-exercise-protects-against-consequences-of-ageing

שינויים מטבוליים, הורמונליים ושיפור רגישות לאינסולין

*** תוספת ינואר 22
מחקר שפורסם בינואר 22 בג'ורנל Metabolites בחן יותר מ-7,000 גברים שהיו במעקב במשך שמונה שנים ומצא שפעילות גופנית סדירה משנה משמעותית את פרופיל המטבוליטים של הגוף, ורבים מהשינויים הללו קשורים בסיכון נמוך יותר לסוכרת מסוג 2.
החוקרים חקרו את הקשר של פעילות גופנית עם פרופיל מטבוליטים, רגישות לאינסולין, הפרשת אינסולין וסיכון לסוכרת מסוג 2 בגברים המשתתפים במחקר METabolic Syndrome In Men (METSIM). אף אחד מהמשתתפים לא סבל מסוכרת בתחילת המחקר. שאלון פעילות גופנית נערך בקרב המשתתפים בתחילת המחקר ושוב שמונה שנים לאחר מכן, והם גם עברו בדיקת סבילות לגלוקוז דרך הפה ונותחו המטבוליטים שלהם מדגימת גלוקוז בצום.
המשתתפים סווגו לארבע קטגוריות על סמך הפעילות הגופנית שלהם: אלה שלא היו פעילים פיזית, אלה שהיו פעילים פיזית רק מדי פעם, אלה שהיו פעילים פיזית באופן קבוע אך לא יותר מפעמיים בשבוע, ואלה שהיו פעילים פיזית באופן קבוע לפחות שלוש פעמים בשבוע.
משך פעילות גופנית בודדת הוגדר כ-30 דקות לפחות.
המחקר מצא שגברים בקטגוריית הפעילות הגופנית הגבוהה ביותר היו בסיכון נמוך ב-39% לסוכרת מסוג 2 בהשוואה לגברים שלא היו פעילים פיזית וב-30% נמוך אפילו עבור גברים שהיו פעילים פיזית לא יותר מפעמיים בשבוע. כמו כן נצפו רמות נמוכות יותר של גלוקוז ואינסולין בצום, ורגישות טובה יותר לאינסולין והפרשת אינסולין, נצפו בגברים שהגבירו את פעילותם הגופנית במהלך המעקב.
פעילות גופנית הייתה קשורה לרמות של סך של 198 מטבוליטים. בין היתר, פעילות גופנית שינתה את רמות מספר השומנים באופן שבמחקרים קודמים נקשרה עם סיכון נמוך יותר לסוכרת מסוג 2. במחקרים קודמים, לתזונה מקדמת בריאות נצפו גם כמה קשרים דומים לרמות חומצות שומן בלתי רוויות, כסמנים ביולוגיים חדשים לחלוטין הקשורים לפעילות גופנית, החוקרים זיהו במיוחד סטרואידים, חומצות אמינו, אימידאזולים, חומצות קרבוקסיליות וחומצות הידרוקסיות.
"מחקר זה הוא הראשון לבסס קשר בין מטבוליטים רבים לפעילות גופנית".

*** תוספת יולי 22 – Lac-Phe
חוקרים מסטנפורד זיהו מולקולה שמונעת רעב לאחר אימון כושר. ממצאי המחקר פורסמו ביוני 22 בג'ורנל Nature. לצורך המחקר, החוקרים החלו את הניתוח המטבולומי בדם מעכברים שרצו על הליכון עד שהתעייפו.
החוקרים ציינו שפעילות גופנית העלתה רמות של מספר מטבוליטים בדם, כולל לקטט, פומראט וסוקסינאט. עם זאת הגורם המשמעותי ביותר מבין כל המטבוליטים היה Lac-Phe.
החוקרים מסבירים שלקטט, המולקולה שיוצרת תחושת צריבה כשאדם מחפש את החזרה האחרונה שלו, מתגברת בגופנו. השפיץ הזה מעורר את האיחוד של לקטט ופנילאלנין ומזורז על ידי חלבון בשם CNDP2 וכך נוצר המטבוליט Lac-Phe.
כדי להיות בטוחים שזה קשור לפעילות גופנית ולא לסטרס למשל החוקרים פנו למגרש מרוצי סוסים בגולדן סטייט וביקשו למדוד את הרמות של המטבוליטים אצל הסוסים לאחר מירוץ.
גם בבדיקות הללו, החוקרים מצאו כי רמות הפלזמה של Lac-Phe בסוסי מירוץ גם הגיעו לשיא בדיוק כמו אצל העכברים וחזרו לקו הבסיס לאחר שעה.
בשלב הזה החוקרים כבר שיערו ש-Lac-Phe עשוי לתפקד כאות מולקולרי המווסת את איזון האנרגיה. לכן הם נתנו Lac-Phe לעכברים שמנים.
תוך כדי כך, הם ראו שהעכברים לא היו רעבים כל כך ושצריכת המזון שלהם ירדה בכ-30%, מה שהוביל להפחתת משקל הגוף, להפחתת שומן ולשיפור סבילות לגלוקוז, המעיד על היפוך של סוכרת.
בהמשך ניתחו החוקרים גם את רמות Lac-Phe בקבוצה אנושית של 36 אנשים אחרי פעילות גופנית. ובדומה לעכברים ולסוסים, רמות ה- Lac-Phe הגיעו לשיא גם אצלם, בעקבות הפעילות הגופנית וחזרו לקו הבסיס לאחר שעה.
החוקרים מעריכים שמסלול ה-lac-phe אחראי לכ-25% מההשפעות נוגדות ההשמנה של פעילות גופנית.
https://med.stanford.edu/news/all-news/2022/06/anti-hunger-molecule-exercise.html

במאמר: "איך המיטוכונדריה מושפעת על ידי פעילות גופנית ותזונה" מראים את הקשר בין פעילות גופנית לשיפור תפקודי מיטוכונדיה מה שמצביע על עוד מנגנון חשוב לאיזון רמות סוכר ומניעת תנגודת אינסולין.

השפעה אפיגנטית ושינוי ביטוי גנים

*** תוספת דצמבר 22
פעילות גופנית עקבית יכולה לשנות לא רק את קווי המותניים אלא את עצם המולקולות בגוף האדם שמשפיעות על אופן ההתנהגות של הגנים (אפיגנטיקה), כך עולה ממחקר חדש של אוניברסיטת וושינגטון על תאומים. המחקר פורסם בנובמבר 22 בכתב העת Scientific Reports, מצא כי לאחים הפעילים יותר בין זוגות תאומים זהים היו סימנים נמוכים יותר של מחלה מטבולית, שנמדדו לפי גודל המותניים ואינדקס מסת הגוף.
החוקרים מסבירים שזה קשור גם להבדלים באפיגנומים שלהם, התהליכים המולקולריים שנמצאים סביב ה-DNA ובלתי תלויים ברצף ה-DNA אך משפיעים על ביטוי הגנים. לתאומים הפעילים יותר היו סימנים אפיגנטיים הקשורים לתסמונת מטבולית מופחתת, מצב שעלול להוביל למחלות לב, שבץ וסוכרת מסוג 2.
מכיוון שלתאומים זהים יש את אותה גנטיקה, המחקר מציע כי סמנים של מחלה מטבולית מושפעים מאוד מהאינטראקציה של אדם עם הסביבה שלו, בניגוד לגנטיקה התורשתית שלו בלבד.
החוקרים מציינים שידוע שפעילות גופנית מפחיתה את הרגישות להשמנה, אבל כעת נראה שפעילות גופנית באמצעות אפיגנטיקה משפיעה על הרבה סוגי תאים, רבים מהם מעורבים במחלות מטבוליות.
החוקרים אספו נתונים לרבות גנטיים (מטושים) על התאומים בכמה נקודות זמן שונות משנת 2012-2019. הם השתמשו במעקבי כושר למדידת פעילות גופנית ומדדו את קווי המותניים ומסת הגוף של המשתתפים. התאומים גם ענו על שאלות סקר על אורח חייהם ושכונותיהם.
רבים מזוגות התאומים נמצאו בחוסר התאמה, כלומר הם נבדלים זה מזה, במדדים של פעילות גופנית, יכולת הליכה בשכונה ואינדקס מסת הגוף.
ניתוח המעבדה של התאים במשטחי הלחיים של התאומים חסרי ההתאמה גילה גם הבדלים אפיגנטיים. לתאומים הללו עם רמה גבוהה של פעילות גופנית, המוגדרת יותר מ-150 דקות בשבוע, היו שינויים אפיגנטיים באזורים הנקראים אזורי מתילציה של DNA, המתואמים עם ירידה במדד מסת הגוף והיקף המותניים. אזורים אלה קשורים גם ליותר מחמישים גנים שכבר זוהו כספציפיים לפעילות גופנית נמרצת ולגורמי סיכון מטבוליים.
החוקרים ציינו כי כבר נמצא בעבר שרוב התאומים הזהים מפתחים מחלות שונות ככל שהם מתבגרים למרות שיש להם אותם גנים ושאפיגנטיקה עשויה לעזור להסביר את הסיבה לכך, שהרי "אם הגנטיקה ורצף ה-DNA היו המניע היחיד לביולוגיה, אז בעצם תאומים אמורים לסבול מאותן מחלות. אבל הם לא. אז זה אומר שחייבת להיות השפעה סביבתית על התאומים שמניעה את התפתחות המחלה."
https://news.wsu.edu/press-release/2022/12/06/twin-study-links-exercise-to-beneficial-epigenetic-changes/

פעילות גופנית, כלי דם וזרם דם

*** תוספת פברואר 22 – הצמחת כלי דם חדשים
מחקר שפורסם בפברואר 22 בג'ורנל The FASEB Journal מצא שאחת הדרכים שבהן פעילות גופנית יכולה להתמודד עם נזקי הסוכרת היא על ידי הפעלת מערכת טבעית שמצמיחה כלי דם חדשים כאשר אלה הקיימים נפגעים על ידי מחלה זו.
מחקר שפורסם בפברואר 22 בג'ורנל The FASEB Journal מצא שאחת הדרכים שבהן פעילות גופנית יכולה להתמודד עם נזקי הסוכרת היא על ידי הפעלת מערכת טבעית שמצמיחה כלי דם חדשים כאשר אלה הקיימים נפגעים על ידי מחלה זו.
החוקרים מבית הספר לרפואה של ג'ורג'יה (MCG) מסבירים שאנגיוגנזה היא היכולת ליצור כלי דם חדשים, וסוכרת לא רק פוגעת בכלי דם קיימים, היא מעכבת את היכולת המולדת הזו לגדל כלי דם חדשים מול מחלות ופציעות. תאי אנדותל מצפים את כלי הדם שלנו והם חיוניים לצמיחת כלי דם חדשים. במחקר החדש נמצאו ההוכחות הראשונות לכך שלפני סוכרת, אפילו מפגש אחד של 45 דקות של פעילות גופנית בעצימות מתונה מאפשר ליותר אקסוזומים, חבילות תת-מיקרוסקופיות מלאות במטען פעיל ביולוגית, להעביר ישירות לתאים יותר מחלבון, שנקרא ATP7A, בעל תפקיד בתהליך האנגיוגנזה כשמגיע לתאי האנדותל. זה נצפה הן במודל עכברים עם סוכרת מסוג 2 (שבועיים של ריצה על גלגל) והן בבני אדם בריאים בגילאי 50 (פעילות אירובית) שהעלו את רמות ATP7A באקסוזומים שהתחברו לתאי אנדותל.
החוקרים מסבירים שפעילות גופנית מגדילה את כמות נוגד החמצון החוץ-תאי סופראוקסיד דיסמוטאז (SOD3), והמטען של ATP7A, הידוע גם שמספק את המינרל החיוני נחושת לתאים, הוא המפתח לניצול טוב של ה-SOD3.
SOD3, הוא נוגד חמצון טבעי חשוב המיוצר על ידי תאי שריר חלק בכלי הדם בדפנות כלי הדם וכן תאי שריר השלד, מה שעוזר לנו לשמור על רמות בריאות של מיני חמצן תגובתיים (ROS), המאפשר מגוון פונקציות. אבל בסוכרת, רמות סוכר גבוהות בדם גורמות לרמות ROS גבוהות שבמקום זאת מעכבות תפקודים תקינים חשובים. SOD3 מושתק באופן טבעי בתאי אנדותל, ולכן הם חייבים לקבל אותו מתאים אחרים ולכן החשיבות של משלוח אקסוזום. לאחר מכן, SOD3 חייב להיקשר לתאי אנדותל בנקודה הטבעית שלו הנקראת 'תחום קושר הפרין', והטרנספורטר ATP7A חייב להיות נוכח כדי לאפשר ל-SOD3 להיות פעיל שם. כלומר גם ATP7A וגם אתר הקישור הם המפתח ולראייה כשהחוקרים הסירו את אתר הקישור מתאי האנדותל, מה שיכול לקרות בטבע, היתרונות אבדו.
ברגע ש SOD3 נמצא בשטח ופעיל הוא הופך את ה-ROS למי חמצן (H2O2), שגם עוזר לתמוך בתפקוד תקין של תאי האנדותל. החוקרים דיווחו שבתאי אנדותל אנושיים, ביטוי יתר של SOD3 מקדם אנגיוגנזה על ידי הגדלת H2O2.
https://www.miragenews.com/new-evidence-of-how-exercise-can-counter-770130/

היבטים נוספים וטיפים ליישום

תזמון הפעילות הגופנית
*** תוספת מאי 23 – תזמון הפעילות
פעילות גופנית אחר הצהריים קשורה לשיפורים גדולים יותר ברמות הסוכר בדם עבור חולים עם סוכרת מסוג 2, כך נמצא בניתוח של מחקר Look AHEAD. מחקר אקראי מבוקר שהשווה התערבות אינטנסיבית באורח חיים עם תמיכה וחינוך בסוכרת בחולים שאובחנו עם סוכרת מסוג 2 ועודף משקל או השמנת יתר כדי לעקוב אחר התפתחות מחלות לב וכלי דם לאורך זמן.
חוקרים מהמרכז לסוכרת Brigham and Joslin מצאו שלמשתתפים שהיו פעילים פיזית אחר הצהריים היתה ירידה גדולה יותר ברמת הסוכר בדם, לאחר שנה אחת בניסוי, מאשר אלו שהיו הפעילים ביותר בשעות אחרות של היום.
התוצאות פורסמו במאי 23 בג'ורנל Diabetes Care.
"ידענו שפעילות גופנית מועילה, אבל מה שהמחקר הנוכחי מוסיף הוא הבנה חדשה שגם תזמון הפעילות עשוי להיות חשוב".
הצוות ניתח נתוני פעילות גופנית מהשנה הראשונה והרביעית של מחקר Look AHEAD, שכלל נתונים של 2416 משתתפים (57% נשים; גיל ממוצע, 59 שנים), שענדו מד תאוצה לאורך כל היום. על פי מד התאוצה ניתן היה לראות מתי עסקו יותר בפעילות גופנית לאורך היום (בוקר, צהריים, אחר הצהריים וערב). כאשר צוות החוקרים סקרו את הנתונים משנה 1, הם קבעו כי אלו שעסקו בפעילות גופנית מתונה עד נמרצת אחר הצהריים היו בעלי הירידה הגדולה ביותר ברמות הגלוקוז בדם. כאשר השוו בין הנתונים עם שנה 4, קבוצת אחר הצהריים שמרה על ירידה ברמות הגלוקוז בדם. בנוסף, לקבוצת אחר הצהריים היה הסיכוי הגבוה ביותר להפסיק את התרופות להורדת הגלוקוז/סוכרת.
https://www.brighamandwomens.org/about-bwh/newsroom/press-releases-detail?id=4445

אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל כדי לראות תוצאות

במחקר שפורסם בדצמבר 21 בג'ורנל Aging Cell ראו כי גם להתחיל פעילות גופנית בגיל מאוחר בחיים מפחיתה את ההזדקנות האפיגנטית של שרירי השלד.
בעוד שהעיתון צפוף בנתונים, המשקף את השימוש במספר כלים אנליטיים, הניסוי שיצר את הנתונים היה פשוט יחסית. לעכברי מעבדה שהתקרבו לסוף תוחלת חייהם הטבעית, לאחר 22 חודשים, הורשו גישה לגלגל כושר משוקלל. בדרך כלל, עכברים אינם דורשים כפייה לרוץ והם יעשו זאת מרצונם. עכברים מבוגרים ירוצו בכל מקום בין שישה לשמונה קילומטרים ביום, בעיקר בקפיצות, בעוד עכברים צעירים עשויים לרוץ עד 10-12 קילומטרים. הגלגל המשוקלל הבטיח שהם בנו שרירים. אמנם אין אנלוגי ישיר לרוב שגרות האימונים האנושיות, אך החוקרים השוו זאת ל"חייל שנושא תרמיל כבד קילומטרים רבים".
כאשר העכברים נחקרו לאחר חודשיים של ריצת גלגל משוקלל מתקדם, נקבע שהם בגיל האפיגנטי של עכברים צעירים בשמונה שבועות מאשר עכברים יושבניים באותו גיל – 24 חודשים. החוקרים ציינו כי תוחלת החיים של הזן הספציפי של העכברים שנחקרו מתחיל לרדת לאחר 24 חודשים בקצב משמעותי. וכאשר תוחלת החיים שלך נמדדת בחודשים, שמונה שבועות נוספים – בערך 10 אחוז מתוחלת החיים – הם רווח ראוי לציון.

המסר הברור – הכוח שבידיים שלך

המאמר מציג תמונה מקיפה וברורה: פעילות גופנית אינה רק המלצה כללית לבריאות טובה, אלא כלי רב עוצמה עם השפעות מובהקות ומוכחות מדעית למניעה וטיפול בסוכרת מסוג 2 ובמחלות מטבוליות נוספות. הוכחות קליניות ארוכות טווח, כמו מחקר ה-DPP שנמשך 21 שנה, מדגימות באופן חד משמעי את היתרון של התערבות באורח חיים על פני טיפול תרופתי במניעת סוכרת, ואף מוסיפה שנות חיים ללא מחלה. יתרה מכך, פעילות גופנית יעילה גם בגיל מבוגר ואפילו בקרב אנשים בעלי נטייה גנטית מוגברת למחלה, מה שמחזק את חשיבותה האוניברסלית.

מעבר להשפעות הקליניות, המחקרים האחרונים שופכים אור על המנגנונים המולקולריים המורכבים שבאמצעותם פעילות גופנית מפעילה את קסמיה: אנזימים מרכזיים כמו NOX-4 לוויסות רדיקלים חופשיים, פרופיל מטבולי, ייצוא מולקולות כמו Lac-Phe שמדכאות רעב ומשפרות סבילות לגלוקוז. ההשפעה מגיעה גם לרמה האפיגנטית, ומשנה את ביטוי הגנים באופן המגן מפני התפתחות מחלות מטבוליות ועד הצמחת כלי דם חדשים דרך מנגנון ה-ATP7A, החיוני לשיפור זרימת הדם והגנה מפני נזקי סוכרת.

המסר המתקבל ממכלול המחקרים הוא כפול וברור: ראשית, חשיבות הפעילות הגופנית היא מהותית ובסיסית לבריאות המטבולית שלנו, ואינה ניתנת להחלפה בתרופות. שנית, לעולם לא מאוחר מדי להתחיל. גם אם לא הייתם פעילים לאורך החיים, התחלה של פעילות גופנית בגיל מבוגר עדיין מביאה ליתרונות ביולוגיים ואפיגנטיים משמעותיים.

הכוח לשפר את הבריאות, למנוע סוכרת ולשמור על איכות חיים נמצא בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו. כל צעד, כל תנועה, וכל דקה של פעילות גופנית מצטברים לכדי שינוי מהותי, הן ברמה המולקולרית והן ברמה הקלינית, ומעניקים לנו את היכולת לשלוט טוב יותר בבריאותנו המטבולית.

סוכרת – סקירה מפורטת של צמחים ורכיבים למניעה וטיפול.

כדי להתעדכן ראשונים מוזמנים להזין דוא"ל למטה