סלניום: הקשר בין המינרל החיוני לבריאות גופנית כוללת

מידע כללי ותיפקודים עיקריים:

סלניום (Se) הוא מינרל קורט חיוני, כלומר הגוף זקוק לו בכמויות קטנות בלבד, אך הוא בעל תפקיד פיזיולוגי קרדינלי. הוא משמש כרכיב מפתח בכ-25 סלנופרוטאינים ואנזימים שונים (כגון גלוטתיון פרוקסידאז), שתפקידם העיקרי הוא להגן על הגוף מפני עקה חמצונית ודלקת^[1][2][3][4].

רמות הסלניום (בדומה למגנזיום) בדם אינן משקפות תמיד את כמותו האמיתית בגוף, מכיוון שהגוף שומר על ריכוז קבוע בדם על חשבון מאגרי סלניום ברקמות ובשרירים. זו הסיבה שגם ערכים בטווח הנורמה יכולים להסוות חסר יחסי, במיוחד באוכלוסיות בסיכון כמו מעשנים, אנשים עם השמנה או עם תזונה דלה במינרל.

תזונה נכונה וצריכת מיקרו-נוטריינטים חיוניים מוכרות כגורמים מרכזיים לבריאות מיטבית. במקרים רבים, הקשר בין רכיבים תזונתיים ספציפיים למצבים רפואיים מורכבים אינו פשוט, ומחקרים רבים מוקדשים להבהרת ההשפעות השונות. אחד התחומים המרתקים הוא ההשפעה של מינרלים חיוניים על בריאות מטבולית.

הקשר לסוכרת:

מחלת הסוכרת, וגם טרום-סוכרת, הפכה למגפה גלובלית, והחיפוש אחר גורמים תזונתיים שיכולים לסייע במניעתה נמצא בחזית המחקר. נתונים מצטברים מצביעים על כך שגורמי דלקת ועקה חמצונית תורמים להתפתחות המחלה, מה שמסב את תשומת הלב לרכיבים כמו סלניום, הידועים בתכונותיהם נוגדות החמצון.

כדי להעמיק את ההבנה, צוות חוקרים מאוניברסיטת ממוריאל בקנדה פרסם באוגוסט 25 בכתב העת Frontiers in Nutrition מחקר חתך מקיף על הקשר בין צריכת סלניום לבין שכיחות טרום-סוכרת באוכלוסייה מבודדת ועם שיעורי השמנה גבוהים.

המחקר התבסס על נתוני מחקר ה-CODING המקיף, כלל 2,665 משתתפים בניופאונדלנד – אוכלוסייה ייחודית מבחינה גנטית ובעלת שיעורי השמנה גבוהים. צריכת הסלניום שלהם הוערכה באמצעות שאלוני תדירות מזון, כשהנתונים חושבו הן בכמות מוחלטת והן יחסית למשקל הגוף. טרום-סוכרת אובחנה על פי קריטריונים עדכניים של ה-ADA (גלוקוז בצום 5.6-6.9 mmol/L).
בנוסף, החוקרים אספו מידע מקיף על גורמים רלוונטיים כמו מין, גיל, מדדי גוף, היסטוריה משפחתית ופעילות גופנית. לבסוף, הנתונים נותחו בקפידה כדי לזהות את הקשר בין צריכת הסלניום לטרום-סוכרת, תוך התחשבות והתאמה לגורמים חיצוניים פוטנציאליים שעשויים להשפיע על התוצאות.

מתוך 2,665 משתתפים, 13.7% אובחנו עם טרום-סוכרת.
צריכת הסלניום היומית הממוצעת בקרב כלל המשתתפים הייתה 106.20 מיקרוגרם.
חשוב לציין שהצריכה הממוצעת הייתה נמוכה יותר באופן מובהק בקרב קבוצת טרום-הסוכרת (99.15 מיקרוגרם) לעומת הקבוצה הבריאה (107.32 מיקרוגרם).

המחקר מצא קשר הפוך ובלתי-לינארי מובהק בין צריכת סלניום, כשהיא מבוטאת יחסית למשקל הגוף לבין שכיחות טרום-סוכרת. נצפתה ירידה מתמשכת בסיכון לטרום-סוכרת ככל שעלתה צריכת הסלניום.
ניתוח הנתונים זיהה נקודת מפנה של 1.42 μg/kg/d (מיקרוגרם לקילוגרם משקל גוף ליום). מתחת לנקודה זו, נמצא קשר הפוך מובהק: כל עלייה בצריכה הפחיתה את הסיכון לטרום-סוכרת באופן ניכר. מעל נקודה זו, הקשר כבר לא היה מובהק סטטיסטית, מה שמעיד על כך שהתועלת של הסלניום מגיעה לסף מסוים.

הקשר ההפוך והמובהק בין צריכת סלניום לטרום-סוכרת נמצא בעיקר בקרב נשים, בעוד שבקרב גברים הוא היה קים אך בעוצמה פחותה, ולכן הנתונים לא הראו מובהקות סטטיסטית.

החוקרים מדגישים בנחרצות כי צריכת סלניום מותאמת למשקל הגוף (μg/kg/d) הראתה קשרים מובהקים עם שיפורים במדדים מטבוליים כמו BMI, לחץ דם, רמות סוכר ושומנים בדם. לעומת זאת, צריכה מוחלטת (μg/d) הראתה קשרים לא עקביים ולעיתים הפוכים. מסקנה זו חשובה במיוחד באוכלוסיות עם שיעורי השמנה גבוהים, שם פיזור הסלניום ופעילות הסלנופרוטאינים עלולים להיות שונים.

המחקר מציין כי סלניום פועל באמצעות סלנופרוטאינים שמפחיתים עקה חמצונית ודלקת, תהליכים הידועים כמחוללי בעיות מטבוליות כמו השמנה ותנגודת לאינסולין. ממצאי המחקר הנוכחי תומכים בממצאים קודמים של אותו צוות חוקרים, שהראו קשר הפוך בין צריכת סלניום לבין חומרת ההשמנה ותנגודת לאינסולין.

החוקרים גם דנים במחלוקת הקיימת במחקרים קודמים על סלניום, כאשר חלקם מצאו קשר חיובי (עלייה בסיכון לסוכרת), חלקם מצאו קשר הפוך, וחלקם לא מצאו קשר כלל. הם מסבירים את הפערים הללו באמצעות הבדלים בגורמים הבאים: אוכלוסיית ניופאונדלנד הייחודית, עם בידוד גנטי ושיעורי השמנה גבוהים, עשויה להסביר חלק מההבדלים. וצורת מדידת הסלניום שכדאי שתהיה מותאמת למשקל (μg/kg/d) ולא לצריכה מוחלטת (μg/d).

החוקרים מספקים הסברים ביולוגיים והתנהגותיים אפשריים מדוע הקשר המגן של סלניום היה מובהק בקרב נשים אך לא בקרב גברים. בכך שייתכן שלנשים יש פעילות מוגברת של סלנופרוטאינים בשל השפעת אסטרוגן. וכי לגברים עשויים להיות הרגלי תזונה פחות טובים ושיעורים גבוהים יותר של גורמים מבלבלים כמו השמנה בטנית, אשר יכולים לטשטש את השפעת הסלניום.

מחקרים נוספים הקושרים בין סלניום לסוכרת [1][2][3].

דברים חשובים נוספים שמראים מחקרים על סלניום[1][2][3][4]:

מעבר להשפעתו על טרום-סוכרת, סלניום הוא מינרל קורט חיוני המשתתף במגוון תהליכים ביולוגיים חשובים. מחקרים רבים, כולל מאמרי סקירה מקיפים, מראים כי לסלניום תפקידים חיוניים נוספים:

• פעילות נוגדת חמצון: סלניום הוא מרכיב מפתח באנזימים נוגדי חמצון, כמו גלוטתיון פרוקסידאז, שתפקידם לנטרל רדיקלים חופשיים ולהגן על התאים מפני נזק חמצוני.
• תפקוד בלוטת התריס: זהו המינרל עם הריכוז הגבוה ביותר בבלוטת התריס. הוא מעורב בחילוף החומרים של הורמוני בלוטת התריס ובשמירה על תפקודה התקין.
  • היפותירואיד – סיבות – תרופות – דרכים למניעה וטיפול.
  • האשימוטו.
• חיזוק המערכת החיסונית: רמות סלניום מספקות תורמות לתפקוד תקין של המערכת החיסונית, ומחסור בו נקשר לרגישות מוגברת לזיהומים ויראליים^[1][2].
• הגנה מפני סרטן: חלק מהמחקרים מקשרים רמות סלניום מספקות להפחתת הסיכון לסוגי סרטן מסוימים, בשל יכולתו להגן על הדנ"א מפני נזק.
  • סרטן שחלות. סרטן השד. סרטן הערמונית
• פוריות: רמות תקינות של סלניום חשובות לתפקוד תקין של מערכות הרבייה, במיוחד אצל גברים, שם הוא חיוני לייצור תקין של זרע.
• הגנה מפני מזהמים: סלניום מסייע לגוף לנטרל ולהתמודד עם חשיפה למתכות כבדות ורעלים סביבתיים, כמו כספית וקדמיום, על ידי קשירתם והפחתת השפעתם הרעילה.

• מיגרנות.
• פסוריאזיס.
• שחלות פוליציסטיות.
• מסטיטיס (דלקת בצינוריות החלב בשד).
• רעלת הריון.
• צליאק.
• אפיגנטיקה – מתילציה – גיל ביולוגי.
• מחלות כליה.
• אי ספיקת לב.
• מניעת נזקים של סטטינים.
• מניעת נזקים מקרינת שמש.

הייחודיות של סלניום היא בקשר המורכב שלו לבריאות: בעוד שצריכה מספקת חיונית למניעת מחלות, צריכה עודפת עלולה להיות רעילה, מה שמדגיש את החשיבות של איזון מדויק.

*** ההמלצה היומית על פי ארגוני הבריאות לפי גילאים:

• מלידה עד גיל 6 חודשים: 15 מק"ג
• גיל 6 חודשים עד שנה: 20 מק"ג
• גילאים 1-3 שנים: 20 מק"ג
• גילאים 4-8 שנים: 30 מק"ג
• גילאים 9-13 שנים: 40 מק"ג
• מגיל 14 שנים ומעלה: 55 מק"ג
• נשים בהריון: 60 מק"ג
• נשים מניקות: 70 מק"ג

מזונות עשירים בסלניום כוללים אגוזי ברזיל (70-90 מק"ג לאגוז אחד תלוי בגודל), גרעיני חמניות, שומשום מלא, דגנים מלאים, טופו, אספרגוס ופטריות.

תוספי סלניום מכילים 100 וגם 200 מק"ג.
סימני רעילות יכולים להופיע בסביבות 800 מק"ג^[1].

המחקר החדש גם מחדד את החלק המהותי של מינון לפי משקל. הדבר הגיוני לחלוטין, שכן אדם השוקל 60 ק"ג זקוק לצריכה נמוכה יותר מאדם השוקל 120 ק"ג כדי להגיע לאותה רמת תועלת. המחקר מצא את נקודת המפנה הינה ב-1.42 μg/kg/d. על פי נתון זה: אדם ששוקל 60 ק"ג יגיע לסף התועלת המרבית בצריכה של כ-85 מיקרוגרם סלניום ביום. לעומתו, אדם ששוקל 120 ק"ג יגיע לאותו סף תועלת בצריכה כפולה של כ-170 מיקרוגרם ביום.

חשוב לציין שצריכת יתר של סלניום עלולה להיות בעייתית, במיוחד באמצעות תוספי תזונה. הסיבה לכך היא שעודף של מינרל אחד עלול לגרום לחוסר של מינרל אחר בשל תחרות על ספיגה ושינוע בגוף. לדוגמה, סלניום עשוי להתחרות עם אבץ, נחושת וברזל, ולכן מינון יתר שלו בלי לוודא רמות טובות של היתר עלול לפגוע במאזן התקין של מינרלים אלו ולגרום גם לתופעות לוואי כמו נשירת שיער ובריאות הציפורניים.
לכן יש 2 אפשרויות: להיות קשוב לגוף ולצרוך גם מזונות שמכילים את המינרלים האחרים. אני תמיד בעד מגוון. או לעשות זאת בליווי עם איש מקצוע מתאים.

כדי להתעדכן ראשונים מוזמנים להזין דוא"ל למטה